המדיה פרצה את גבולותיה ואת גבולות הטעם הטוב, בכל מקום שלא פניתי קשקשו על הפרשה, וזה, יש לציין עוד לפני שבוצע מעצר אחד, בטלויזיה, באינטרנט, בפייסבוק, באינסטגרם, בעיתונים, ובכל דרך אפשרית פמפמו לנו כל פיסת מידע חשובה ופחות חשובה, מגיל הנערות, עד מסלול נסיעתו של הזמר אל הכותל. מתישהו פעם הרחק בלימודי אזרחות לימדו אותנו על ערכים של חופש מידע והליך משפטי לברור האמת. הייתי שמחה אם מישהו השבוע היה שומר על עקרונות אלו שאולי אינם מעוגנים בשום חוקה, אבל חשובים לא פחות, מהזכות שלי לחיות את חיי מבלי להיות מופצצת בעיתונות צהובה ובמידע שהייתי מעדיפה שישמר חסוי עד שיהיו מעצרים או כתבי אישום, כך לפחות נדע שהעובדות מדברות.
עוד טרם פורסם שמו של אייל גולן, ממש בתחילת הפרשה כבר מאסתי בה מבלי לדעת שום פרט עובדתי לגביה, העיסוק הזה ברפש מילא אותי כך שלא נשאר בי מקום להתפנות לשערורייה הבאה שהתקשורת מנסה לסחוב אותנו אליה וזה חקירתו ומעצרו של הרב הראשי לישראל לשעבר.
זה כמעט ברור מאליו שבעילת קטינה גם אם בהסכמה זה דבר פסול משלל סיבות שלא אפרט. אבל מעבר להתייחסות לעבירות על החוק, שאת זה אשאיר לבעלי התפקידים, ומעבר למשפט החברתי שאנחנו מקיימים מאז יציאת הפרשה לאויר העולם, אני רוצה להזכיר אשם אחד שפחות מתייחסים אליו וזה החברה שלנו. חברה שמעלה על נס את ערך הגוף והחיצוניות, חברה שמאפשרת החפצה של גוף האישה, שבה מכל שלט חוצות מציצה אישה ערומה בשלל פוזות והבעות זימה, ואנחנו לא רק שמקבלים את זה בנחת, אלא גם רוצים להֵראות ככה, או רוצים שהאישה שלנו תהא כזאת. מוכרים לנו לוקשים ואנחנו קונים אותם במחיר מופקע, והמחיר הזה הוא נערות צעירות שכל עניינן בחיים הוא לעשות החלקה בשיער, להתאפר ולהתלבש כמו במגזין, לקוות להיתפס סקסית, ולחלום להיות "סלב". דפדוף קטן באינסטגרם (אפליקציית העלאת תמונות) רק חושף בפנינו איך הצלחנו לקלקל לדור שלם את המשמעות החשובה של הערך העצמי, שאינה תלויה בכמה תתפשטי או כמה רחוק תשרבבי שפתיים. לכל מקרה שמזעזע לנו את אמות הסיפים דרושה גם הסביבה המאפשרת, ואנחנו מבלי משים מספקים את הקרקע לצמיחה של עשב כזה.
