השלטים התריעו על "איבוד הצפון", אבל האווירה הטובה נשמרה. רק העלבון והחרדה בעיניים זעקו את האמת, מה בסיסי יותר מלהתפרנס בכבוד.
מאות העובדים שעלולים ללכת הביתה זכו "בתהילת" הסיקור המפוקפק. הרי ה"אבטלה" היא שם נרדף לפריפריה, ואם כך החשיפה בהתאם.
הגעתי לשם "זוכה" לראשונה לסקר משבר עבודה מתחילתו ככתבת אזור. בלב קצת התפלאתי מהעניין הרב שהפוליטיקאים מגלים פתאום, זרם הצהרות כזה עוד לא יצא לי לקבל. הבנתי שכנראה ככה זה כשמאיימים "לסגור את המפעל".
מאות עובדים עלולים ללכת הביתה וזה מראה נוראי. כשקראתי על זה בעיתונים, לא תיארתי לעצמי כמה זה כואב במציאות. פתאום אני מדברת עם אנשי משפחה, שהפכו לכלי שרת של אינטרסים כלכלים ופוליטיים, הם לא בטוחים שמחר יהיה להם ממה להאכיל את הילדים. זה סיוט.
פיגוע מיני
במרחק שני קילומטרים משם הרחק מעיני המצלמות, בבית צנוע שמוסתר בין עצים מתקיים מוסד לא פחות חשוב: "מרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית", גם הוא בסכנת סגירה.
על זה לא תשמעו בחדשות, כמו גם על מוסדות חשובים נוספים במחוז. להם נותנים לגווע בלי שאף אחד ידע. ואין מה לעשות…
הסניף הצפוני של מרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית הוקם ב1994. הוא אחד מתשעת המרכזים שקיימים בישראל, ושתפקידם הוא ללוות את הקורבנות בתקופה הקשה בחייהם. מלבד האוזן הקשבת ששת העבודות במקום מספקות סיוע נפשי, ליווי בהגשת התלונה, ובהליך המשפטי. ללא קיומו של המוסד לנפגעי תקיפה מינית לא יהיה מה לעשות. הפניות למרכז רגישות ודיסקרטיות מה שתורם לקושי הרב בהעלאת המודעות שחיונית ממש עכשיו, להישרדותו של המוסד.
מרכז הסיוע שממוקם בקריית שמונה, מספק שירותים לתושבי האזור ממטולה עד לעמק הירדן ועומד עכשיו בפני שוקת שבורה. מבחני התמיכה של משרד הרווחה שונו, תקציב לא זורם לקופה. גיוס התרומות לא מספיק. יש מעט תורמים והרבה מקומות לתרום להם. המרכז נשאר הרחק מאחור.
מנהלת המקום טלי פרץ נשארת רגוע ומתנחמת בפגישה מוצלחת עם שר הרווחה מאיר כהן שהבטיח לטפל. אבל היא מדגישה שהמאבק הוא מול הממסד שחייב להבין שאסור בשום פנים ואופן ששירותים בפריפריה יסגרו.
התקציב הוא לא הקושי היחידי של מרכז הסיוע. מי שהגיע מהמרכז יכול לחוש בקלות את ההבדלים באווירה. אזור של יישובים קטנים ומרוחקים ומסוגרים יותר מודעות אחרת לנושא הפגיעות המיניות. תרבות הדיווח והפניה לעזרה קשה יותר, הקושי בחשיפה הוא רב. כל הסיבות שמניתי רק מחדדות עד כמה חשוב להמשיך את פעילותו של המרכז שפועל לשינוי המגמה.
אם בתל אביב קורבנות יכולים/יכולות להגיע בקלות לתחנת משטרה או למרכזים, אצלנו מדובר בפרוצדורה סבוכה. מרכז רפואי לבדיקת נפגעים קיים רק בפורייה, מיישובים רבים המרחק הוא רב. גם המרכז הזה סובל מבעיות תקציביות ומתקשה להמשיך לתפקד.
הבעיות "הפריפריאליות" מקבלות משמעות רחבה יותר בעידן מבולבל כל כך מבחינה מינית. רק השבוע פורסמה פרשה נוספת לחשד באונס נערה בת 12 באזור השרון, שבוצע על פי החשד על ידי 9 נערים. הוויכוח הרגיל על מידת נכונות הנערה לקיום יחסי המין בהסכמה או לא התעורר כמובן ונמצא בעיצומו. קשה לזכור שמדובר בנערה בת 12.. מה היא כבר יכלה לרצות מכמות רבה כל כך של נערים. ומה נערה במצבה יכולה לעשות ללא סיוע?
פרשיות המין האחרונות שפורסמו גרמו לגל התוודויות חסר תקדים של נשים שסבלו מהתעללויות ולא התלוננו שנים מהפחד מההשתקה. עכשיו הן מרימות ראש והדלתות חייבות להישאר פתוחות.
מאבקו השקט והמוצלל של מרכז הסיוע חשוב חברתית לא פחות מהישארותם של מפעלי התעשייה הביטחונית במצבת מלאה.
במידה ובשבוע הקרוב לא יפטר משבר התעשיות הביטחוניות ההפגנות יתרגשו להן שוב והפעם אולי גם ידלקו הצמיגים, אולי כדי להוסיף גם שלט קטן עבור מרכז הסיוע שבמקרה יראה אותו איזה כבוד שר.
קו חירום מרכז סיוע פועל 24 שעות 1202.
19/7/13 אירוע התרמה בקייקי כפר בלום, מפגש נשי מפנק בעלות 30 שקלים. 8/8/13 אורנה בנאי במופע התרמה בקריית שמונה.
