Take 1
השבוע פנה מכר לצד ג' ואמר: "תמסור לשמעון שקראתי את המדור שלו בשבת ודי התאכזבתי". מדובר באיש טוב, אינטלקטואל מתקדם – שאינו שומר תורה ומצוות, גר באחד הקיבוצים באזור. משהו, כנראה, מרתיע אותו.
הזכרתי בטור שצריך להרבות תורה בקריית שמונה. אם פעם היו בה מגוון ארגונים פרטיים שהעצימו תורה והנגישו אותה, כעת, כשחזרנו לבית, חשוב להחזיר גם את זה.
המכר טען שמה שהעיר צריכה עכשיו זה דווקא לא תורה, ובוודאי שלא חרדים שיבואו ויהפכו אותה לחרדית. לדעתו, התיירות תיפסק, העיר תיסגר בשבת, 'השתלטות' של חרדים תרחיב לכל תחום, ומעיר ששורדת נגלוש לעיר שנכשלה.
טרם עניתי, אך הזמנתי אותו לסוכה שבע"ה תיבנה אצלי. אולי ייווכח שארבעת המינים הם לא רק סיפור מגן הילדים, אלא משל לעם ישראל, אנשים שונים, אך יחד עם אחד.
הוא בוודאי יספר לי על טבריה עילית שהתחרדה ונזנחה, ואני אספר לו על טבריה תחתית התיירותית, עם מלונות, חופים ומסעדות. הוא יספר לי על מועצת העיר שהפכה לתורנית, ואני אספר לו על ראש העיר (יוסי נבעה, ללא כיפה) שאמר: "לא נהיה בני ברק, אבל גם לא נהיה תל אביב". ואם בכל זאת יסכים לבוא, אולי נשאיר את הוויכוחים בצד, וסתם נהנה מהסוכה, מהסכך ומהמחשבה שהכול כאן זמני, ולא כדאי לבזבז את הזמן בוויכוחים.
Take 2
ישבתי מסביב באחד השולחנות העגולים. "ראיתם את הכתבה ב'כאן'?", "שמעתם מה קורה במטולה?", "אתם קולטים מה הולך להיות כאן?" ממטרות של דיסאינפורמציה מתיזות לכל כיוון, "אחרי ש-70% מהתושבים עזבו, מגיעים דתיים כדי ליישב את המקום ולהפוך את מטולה למקום דתי. זה סמוטריץ', תומך וממן את זה, הוא יושב על הברז ופרסם להם שמי שיגיע יקבל סל קליטה של עולה חדש, ועם כל המיסים שהדתיים־לאומיים מרווחים עם הילדים שלהם, הם יוכלו לקנות שם את הווילות הנטושות ולהפוך את מרכז קנדה לבית כנסת עם מקוואות."
ישבתי, בהיתי מהצד, ושאלתי את עצמי מאיפה להתחיל. ואז הבנתי שאין טעם להתחיל.
עזבו את העובדות בצד, אבל בואו נאמר שזה נכון, דתיים מגיעים ליישב את מטולה אחרי שב-"כאן" סיפרו לנו אינספור פעמים שהמקום עזוב, נטוש, לא מתפקד. וממתי דתיים־לאומיים הם אויבי ישראל, מחזירי תשובה ונגד תיירות?
Take 3
לפני חודש בערך טיילתי עם חבר בשבת. עברנו ליד המבנה של מרכז החדשנות "מרגלית סטארטאפ סיטי גליל" (שדרות תל חי). החבר, חוזר בתשובה ומתוק מדבש, לעיתים מרוב שהוא מתוק, הוא שוכח שיש עוד טעמים בעולם. "תראה איזה בזבוז של בניין. יכלו לבנות פה בית כנסת, בלב העיר. אולי זה היה מגן עלינו מחיזבאללה". שאלתי אותו אם הוא מכיר את כל הפעילויות שיש בפנים; ענה "לא", ולכן שאלתי למה הוא מבטל את המקום מראש בלי לדעת.
"הבנתי שהיה כאן איזה מפגש פמיניסטי של נשים לפני חודש, ואפילו השתתפו בו כמה דתיות, והרעיון היה איך לפתח קריירה ולהפוך את החיים למסע אישי מלא אתגרים וחירטוטים כאלה". שאלתי אותו: "מה הבעיה בחיים עם משמעות, קריירה וקהילתיות? הרי הקהילה לא מסתכמת רק בגרעין תורני". אמר מה שאמר וחיזק: "והנה, אפילו פתחו מאפייה למטה לא כשרה, כל המטרה שלהם זה להפוך את קריית שמונה למקום חילוני."
טוב, ברור שזו דעת קיצון, וברור ש-99.9% לא חושבים כך, אך תהיתי מהיכן נולדות המחשבות האלו? איזה תפוח רקוב טבל בדבש כדי להסיק מסקנות כאלה על אחרים שחיים את החיים שלהם בצורה אחרת משלו?
האמת, שכאן שתקתי. החלטתי שאני עושה את מה שהוא היה עושה, מתפלל עליו שיראה את המציאות כמו שהיא.
מה משותף לשלושת הסיפורים?
בשלושתם יש "גיבור\ים" שתופסים את המציאות בצורה עקומה לחלוטין. הם מפחדים מהפחד, מהפוסטים, מהכתבות, מהשמועות ובעצם, מכל מקום שבו האמת לא נמצאת.
ואנחנו, הקוראים, מה אמורים לעשות? להסתכל מהצד ולשאול: האם גם אני באותו מקום?! האם גם אני חושש מגחמות של אחרים, והאם אני, רגע לפני ראש השנה, רוצה להשתנות?!
