חישוב מסלול מחדש:
בין הג'קוזי לבבא סאלי
לאשתי שתחיה היה חלום – להגיע לציון הבבא סאלי בנתיבות ביום ההולדת שלה, שזה גם יום ההילולא שלו (פרומו: יש להילולה ולשם שלה קשר שמי). לי היה יותר חשוב לחגוג לה בנחת, להתחבר לרוגע ולהתנתק מהיום-יום, אז שילבתי בית מלון מהסטנדרט הגבוה שבד"כ לא מתאים לי, לביקור בציון הבבא סאלי ולשלב חצי יום לנפש וחצי יום לנשמה (או חצי לי, חצי לה).
כהקדמה, אפתח בגילוי נאות: בעבודת ה' שלי, באמונה ובקיום המצוות, כמעט אין נוכחות לרבנים (מלבד הרב קוק מטבריה שליט"א), מקובלים, קברי צדיקים, הילולות ושאר אמונות שמעצימות דמויות כאלה ואחרות. לא, זה לא מתוך ידיעה, הבנה או זלזול חלילה, אלא מתוך המשקפיים הרוחניים שלי בלבד, או אולי אתם יודעים מה – מחוסר אמונה. לא משנה, זה המציאות ומכאן אני מתחיל.
…אבל, תכנונים שלנו לחוד ולתכנונים של ה' לחוד – וכך יצא משום מקום, התבטלה לנו החגיגה לנפש, וזה למרות שסגרתי מראש את המלון, עשיתי את כל ההכנות מראש, ואופס… מישהו החליט אחרת.
נשארתי עם נסיעה של 3:15 שעות לכל צד, ויצאנו בבוקר אחרי שחרית. האמת זו פעם ראשונה שאני ממש בציון של צדיק (כהן), עם כל המשתמע מכך, ובמבט הראשון זה היה ממש פרק משנות ה-80 עם הדמויות של המבוגרים שמבחינתם הגיעו למשחק האולסטאר בהתרגשות עצומה, עם מקבצי נדבות מתקדמים (ביט, אשראי, לפרוט?) ועם המון עמך בית ישראל. אז אחרי שהתאקלמתי בנוף ויצאתי מהסרט שאני שונה, הסתכלתי מסביב ונזכרתי ש:
- לכל אחד מהסובבים יש על מה להתפלל, ולכן הוא הגיע. גם אני.
- שלכל אחד שטרח להגיע לשם (ואני מהמובילים), היו דברים חשובים מאוד לעשות. גם לי.
- כל אחד כאן שמע אינספור סיפורי מופתים על הבבא סאלי, ויש להם איזו ציפייה לישועה ("גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחיהם"). כמו שלי.
כולנו באותה מחצלת
אז מה אני יותר טוב מהם?! ואיך אני בכלל יכול לשפוט אדם ששומע את "אשמח בך" ומתענג, או את השיר עם השם המוזר "יא בבא" (הדואט המקסים של הפייטנים – עם ליאור אלמליח), כשאני מעדיף אמנים כמו ג'ימבו ג'יי, פול טראנק ואתניקס.
ההיפך, האמונה שלהם גדולה משלי, הם באו בלב שלם לצדיק, והם כל כך פשוטים ותמימים, שהלוואי והייתי יכול להיות במחיצתם באגף תמימי הדרך.
אז אחרי שהתאקלמתי הורדתי את משקפי המבקר, ועמדתי בצורה טבעית באזור הכהנים, התחלתי להתפלל ונזכרתי בתמונה הגדולה שהייתה תלויה בבית של סבתא שלי הצדיקה, פריחה כהן ז"ל, שהייתה מזכירה את בבא סאלי בכל ברכה, בכל תפילה בכל הזדמנות, ובכלל – מאות אלפי יהודים בכל עם ישראל חוגגים ומשתתפים בהילולות לכבוד הצדיק במהלך השבוע, והבנתי שיש כאן משהו בהרבה יותר גדול מההבנה שלי, מהאמונה שלי ו"אני הקטן, האחרון שבעם" עומד כאן נבוך – איך 22 שנות תשובה הצליחו רק לבקר את תרבות ההילולות וקברי הצדיקים, ולא התייחסו באמת לצדיקים עצמם.
אז אחרי שעתיים של תפילות, מזכרות וקניית עראק (או יותר נכון מים, עם כוהל ותמציות), נסענו עם חבר מהמשפחה לבית של אשתו (השלישית) של הבבא סאלי, הרבנית סימי. שם גיליתי בית מקסים, מסורתי, של פעם במובן הטוב, עם הכנסת אורחים כמו שרק מרוקאים יודעים להכניס. פגשנו את הרבנית בחדר המשוחזר של הבבא סאלי שבירכה אותנו, סיפרה לנו על פועלו ועל המשפחה. תה עם שיבה, עוגיות מרוקאיות, חיוך בלב רחב והמון אהבה בלתי מוסברת. משם הלכנו למסעדה מרוקאית "ברוך באביק" (רק מזלגות, בלי סכינים), עם אוכל של פעם, טעם של פעם שולחנות ומוסיקת רקע של פעם, כאילו אנחנו חלק מפסקול של שיר של 'טיפקס' על שדרות או נתיבות.
בסוף עוד הספקתי להתפלל בשטיבלך ליד השוק. תוך כדי המנחה נפתחו עוד חמישה מנינים חדשים במקביל, ואני הרהרתי לעצמי "כמה ה' אוהב את המקום הזה, את האנשים האלה, את הוויב כאן", לא פלא שב-7 באוקטובר איכשהו דילגו על נתיבות. ה' ניתב אותם למקומות אחרים.
הספקנו עוד לקנות כמה דברים (יש שם מרכזי קניות שלא מביישים את הערים הגדולות בארץ), ואפילו עברנו בקיר המכוניות (ערמת מכוניות שרופות מערבית למושב תקומה שבעוטף עזה).
ב-17:00 עלינו לרכב לכיוון הבית בקריית שמונה כשהשמש שקעה וסימנה לנו שהאור הגדול בעיר הזאת מתעמעם, איתה נעלמה לי גם הרגשת ה-FOMO (חרדת החמצה – מצב בו אדם חושש להחמיץ חוויות מהנות שאחרים חווים) שלי – מה היה קורה אם הייתי בכל זאת "מרוויח" גם את המלון – אז הייתי יושב בג'קוזי, בנוף, עם כוס יין, ומרגיש שאני משהו או מישהו, אך בפועל, אני עוד אורח שמחר יתחלף באחד אחר ויחזור למציאות שלו. ואז הבנתי שההחמצה הפכה לתחושת צמיחה וזכיתי בתובנות, ריגושים ומתנות שלא הייתי זוכה בהן במקום אחר, בטח לא בג'קוזי, שהמשקפיים שלי היו מתמלאות אדים, ולא הייתי רואה שום דבר ממטר.
תודה לה' שסידר לנו להכיר מקרוב את האנשים הפשוטים באמת, אלא שבבא סאלי אהב יותר מכולם, מזג להם עראק ושימח אותם בפשטות, כמו שאני שמחתי ביום הנפלא הזה.
כשיצאתי מנתיבות, נכנסתי לוויז וכיוונתי אותו לקריית שמונה, ואחר כך לספוטיפיי וכיוון אותי לשיר "אללא אללא יבבא בבא סאלי יבבא". האמת אקורד סיום מדהים להתחלה חדשה.
מה היה בבא סאלי
טוב, אז אחרי ביקור כזה, צריך להבין מי באמת היה בבא סאלי?! ואיך זה שגם אחרי 42 שנים אנשים נוהרים אליו מכל הארץ כאילו הוא עדיין מכניס אורחים.
- ה"בבא סאלי" נולד בראש השנה בשנת 1889 בעיירה תפילאלת שבמרוקו. עלה לארץ בשנת 1964, היה רב ומקובל, ונפטר בד' בשבט 1984.
- כבר מילדותו שמרו עליו הוריו בשמירה יתירה, כי ידעו שיגדל ויהיה לגדול בתורה ובישראל. אימו הצמידה את עריסתו לקיר בית המדרש, כדי שדברי התורה ייקלטו באוזניו עוד בהיותו תינוק.
- כבר בהיותו בן שש, כיסו הוריו הקדושים את פניו בצעיף בעת יציאתו מן הבית, כדי למנוע מראות אסורות הפוגמות בקדושה.
- אביו היה רבי מסעוד אבוחצירא, בכורו של רבי יעקב אבוחצירא, בעל ה'אביר יעקב', מגדולי חכמי מרוקו בדורות האחרונים. הרב ישראל עצמו היה אחיהם של הרב דוד אבוחצירא ושל הרב יצחק אבוחצירא המכונה "הבבא חאקי".
- היה לפוסק הלכתי עצום ולסמכות ההלכתית העליונה לכל יהודי מרוקו. למרות זאת לעולם לא התרברב או סיפר על עומק ידיעתו בתורה
- נהג בקדושה עילאית. יום-יום, בקיץ ובחורף, היה טובל במקווה ולפעמים היו המים קפואים, והיה צריך לשבור את הקרח. הטבילה הייתה נעשית בייחודים שונים ובכוונות הקבלה.
- הרבה בצומות ובסיגופים. רוב שעות היום עסק בתורה ובקבלת המבקשים את ברכתו והסתפק בשעתיים-שלש שעות שינה.
- פירוש השם ה"בבא סאלי" הוא: האב המתפלל. אכן היה אבי התפילה של עם ישראל, בכל שנות חייו מסר עצמו עבור עם קודש, כאב את כאבם ובכל צרתם לו צר.
- אגדות ללא ספור מסופרים בין יהודי מרוקו על תפילותיו שעשו פרי. כשהיה בארץ נתפרסם שמו גם בין יהודי אשכנז ורבים מהם, בתוכם גדולי תורה ויראה, נסעו אליו להתבשם מתורתו ולהתברך מתפילותיו. אף הם מספרים סיפורי מופת ותופעות של רוח הקודש.
- לפני פטירתו שפתיו דובבו דברי פרידה, מקורביו הצליחו לקלוט את המילים: "תהא הליכתי כפרה לצרות עם ישראל". ציונו הקדוש בנתיבות מהווה מוקד תפילה לכלל ישראל, ומדי שנה פוקדים את הקבר כרבע מיליון איש.
