הפעם הראשונה שמערכת הבחירות בקריית שמונה תפסה אותי, הייתה רק בשבוע שעבר, ימים ספורים לפני ההצבעה בקלפי. זה לא היה ריבוי המתמודדים, לא הקרב הצמוד, ואפילו לא ההכפשות, השמועות על הרומנים, והוצאות הדיבה- זה היה השד העדתי שיצא מהבקבוק והגיע להשתתף במסיבה:
אומרים שאישה יפה מתה פעמיים. פעם אחת כשהיא מאבדת מיופייה ומזדקנת ובפעם השנייה כשמגיע יומה. כמה חשיבות ליופי יש במשפט הזה, וכמה הוא מייצג את העידן בו אנו חיים.
שוב אני מאחרת בהגשת הטור. רק כשהדד ליין מגיע אני מוצאת זמן להתיישב מול הנייר הלבן הזה ולהתמודד, כל מה שאני רוצה לכתוב מסודר לי בראש, אבל הפעם המשימה הזאת נראית בלתי אפשרית. איך כותבים בלי לעַשֵן.
האוזניות כיסו את אוזניה, המילים שיצאו מפיה היו חריפות ומדויקות. חיתוך הדיבור היה מדויק וקולח והמילים נאמרו ישר לתוך המיקרופון. נטע לי שם טוב לא חסכה את דעותיה ממקבלי ההחלטות: היא "העזה" לקרוא למשימה שלה שליחות- והמלחמה שלה היא על הבית, "המלך הוא עירום" הצפון זקוק להנשמה.
לקראת סוף אוגוסט כשהימים מתחילים להתקצר ומרגישים את הקיץ מתחיל להיכבות, האווירה משתנה. גם לחילוניים שבינינו (כמוני) ברור שהגיע זמן לתהיות, שאלות. אמנם בלוח השנה (של ינואר-דצמבר), שנה חדשה תתחיל רק בינואר, אבל משהו בנקודת הזמן הסתוויות הזאת טוב לחשבון נפש. מה עבר עלי בשנה החולפת. במה הצלחתי, איפה נכשלתי,...
ברדיו שודר מבזק הצהריים: "עוד שיא לצריכת חשמל בקיץ הזה נשבר, מחר יהיה אותו דבר".. ואז הפסקת חשמל. שקט השתרר בחדר: הרדיו כבה, המחשב נדם, המקרר יצא להפסקה- דממה.
חום יולי אוגוסט כבר כאן. אמנם הרוחות הנעימות והקרירות בערבים מפצות במקצת על הימים המתחממים ועל מד הטמפרטורות העולה, אבל לא בטוח שמצבורי האוורור יפצו על השיא שעוד לפנינו.
שוב איום האבטלה מכה בצפון. במקום ללכת למפעל המדשדש, עובדי המפעלים התייצבו השבוע להפגנה הראשונה במלחמה על הפרנסה. סגרו את הכניסה הדרומית לקריית שמונה באצילות, מבלי להפר את הסדר, קשובים להנחיות המשטרה, בולמים את הכעס, חונקים את הדמעות.
