באים מאהבה

החוויה המטלטלת שעוברת קריית שמונה פנים רבות לה.

יש הפן המומצא שהוא בדרך כלל של בעלי עניין, מכל האפשרויות שאתם יכולים לעלות בדעתכם, כן אני מתכוון לכולם…

…אבל יש קבוצה אחת שמסרבת להיות מקוטלגת באחת מן האופציות הללו ומתעקשת לחיות את הציונות האמיתית, זו הישנה של 'אנו באנו' וכל שירי הנוסטלגיה מאותו אזור חיוג של אלף תשע מאות ארבעים ושמונה.

אחת מן המשפחות הללו היא משפחת שיר-אשחר שהגיעה אלינו מירושלים הבנויה לקריית שמונה שתיבנה בהמשך.

יערה, 46, עוסקת בעולמות של תעסוקה ופיתוח כלכלי. ובימים אלו מעורבת בכמה פרויקטים חברתיים בגליל.

ד"ר יקיר, 44, מומחה ברפואה דחופה של ילדים. עובד בשיבא ובקופת חולים בצפת. לזוג חמישה ילדים, הגדול בן עשרים, לומד בישיבת הסדר בירוחם ואוטוטו מתגייס. הבת השנייה בכיתה י"ב באולפנית עפרה, ושלושה הצעירים (ט', ה', א') לומדים באולפנית ובעוזיאל בקריית שמונה.

ערב טוב ליערה וד"ר יקיר.

ראשית, ברוכים הבאים לקריית שמונה.

מהיכן אתם מגיעים לעיר?

יערה: "ב-עשרים השנים האחרונות גרנו בשכונת קריית מנחם בירושלים. עברנו לשם כיוון שיקיר למד שם רפואה ותכננו לגור רק עד סוף שנות הלימודים, אבל נשארנו …עשרים שנה כי היה לנו מאוד טוב, מבחינה קהילתית וחינוכית. היינו חלק מקהילה נהדרת. מערכת החינוך בשכונה הייתה יוצאת דופן".

מלחמת 'חרבות ברזל' טלטלה שמיים וארץ, ובמיוחד את מי שביניהם. משפחות שחיו להן במסלול ידוע מראש, ועם 'וויז' אישי המכוון למסלול ארוך, עם עצירות בדרך, יצאו מהפוקוס. גברים כנשים התגייסו החל מאותה שמחת תורה שריקודיה לא הושלמו, להגן על אחים ואחיות בעוטף, בדרך נפלו יקרים ויקירים ונגדעו חיים שלמים של בני עלומים רעננים, וצעירים ומבוגרים שהתעקשו לעשות קידוש השם כפשוטו. אלה הם האחים והאחיות שלנו, של כולנו.

עם שלם נכנס ל'וורטיגו' שחלקו ממשיך לטוס עד היום לכיוון הלא נכון.

אבל היו כאלה שהתעשתו וכבר בימיה הראשונים ידעו מה הם הולכים לעשות.

כיצד הבשילה ההחלטה שלכם לעבור לקריית שמונה?

יערה: "האמת שבשבוע הראשון של המלחמה החלטנו באופן ספונטני לעבור לגור בשדרות. החלטה מהבטן. תחושה שחייבים להיות חלק מהחיים בדרום כדי לשקם אותו אחרי אסון השבעה באוקטובר. אבל לאחר כמה שבועות, התחלנו להבין שהדרום חזק ולא יצטרכו אותנו, אבל הצפון עומד לספוג פגיעה הרבה יותר גדולה ולכן נרצה לעבור לשם. משם ההחלטה לעבור לקריית שמונה הייתה ממש קצרה ואפילו קלה. כל שכבר בדצמבר 23 ידענו שכשיתאפשר מבחינה ביטחונית ואזרחית, אנחנו עוברים לעיר ולצפון".

אני מניח, כפי שאפשר להבין, שמלחמת "חרבות ברזל" היוותה סיבה מכרעת להחלטה לעבור, ואם כן מדוע דווקא אלינו?

יערה: "בשלב הראשון – רק מהבטן. אנחנו מאוד אוהבים לטייל באזור הגליל העליון, אבל מעולם לא חשבנו לגור כאן. ידענו שנרצה לגור בעיר, אנחנו אוהבים את החיים המשותפים עם כלל הציבור, ופחות לגור ביישובים קהילתיים עם מי שדומה לנו. אז היה שלב קצר שהתלבטנו האם לגור בשלומי או בקריית שמונה. למרות ששלומי היא מקום הולדתי, הרגשנו שהטבע והשקט לצד קהילה דתית ומערכת חינוך טובה שיש בקריית שמונה נכונים לנו. לצד כל זה הרגשנו שההתמודדות שצפויה לעיר לאחר המלחמה והפינוי תהיה גדולה, ואנחנו רוצים להיות חלק מזה. אנחנו גם חושבים שהמקצועות שלנו – יקיר כרופא רפואה דחופה של ילדים ואנוכי כמובילת מהלכים בתחום של תעסוקה ופיתוח כלכלי, יכולים להביא ערך לצמיחה המחודשת של העיר".

עיר חדשה אינה ערובה תמיד לחיים טובים יותר מבעבר, אבל זה כמובן לא כולל את קריית שמונה שבמדרג ה'אהבה והחום' היא אי שם בצמרת.

עיר שתמיד תושביה מאירים פנים, פשוט היא לא מכירה דבר אחר.

חלפו שבועות לא מעטים מאז שהגעתם, היום בראיה לאחור, עד כמה צפיותיכם לטוב התגשמו, ואם יש אכזבה מאי-אילו דברים?

יערה: "אנחנו בעיר כבר יותר מארבעה חודשים. עדיין ממש חדשים, אבל גם מרגישים בבית. בעיקר חווים הארת פנים מאוד גדולה כלפינו, בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו: בסופר, ברחוב, בספריה, בבתי הספר, עם השכנים, ממש בכל מקום. נהנים מהשקט והנחת שיש בעיר ובאזור. מטיילים המון, הולכים להרבה אירועי תרבות וחוגים שיש בעיר.

לגבי תחושת פער – אנחנו לא כ"כ מרגישים פער מול הציפיות. בעיקר, כי ידענו שהעיר עוברת שינוי גדול ולא ידענו לצפות איך באמת דברים יהיו. אני חושבת שבינתיים אנחנו מבינים את הקושי של המרחק ממרכז הארץ, בעיקר עבור הילדים הבוגרים שלנו שלומדים מחוץ לעיר, וגם מהמשפחות והחברים שלא גרים כאן".

זר לא יבין את המצוקה האמיתית והבלתי תלויה של תושבי העיר. טענות ענייניות מצידנו כלפי כל ממשלות ישראל על חסר וחסך באמצעים וכלים כדי שהעיר תדע להתמודד כראוי מול האתגרים העומדים בפניה, כמו בפני כל עיר ואם בישראל, פורשו כ'בכיינות' ו'אכלו לי שתו לי', זה כמובן לא כולל אי עשייה מצד מי שזה תפקידו…

ספרו מעט על הקהילה שבה אתם חיים

יערה: אנחנו חלק מהקהילה הדתית בעיר. התקבלנו שם בחום, הולכים ונבנים יחסי חברות עם משפחות רבות, גם לנו וגם לילדים. לצד הקהילה הדתית אנחנו שותפים גם בקהילה מעורבת (חילוניים ודתיים) שקמה בעיר בחודשים האחרונים.

האם יש מסר מסוים שהייתם שמחים להעביר לתושבי העיר?

יערה: "אנחנו רואים את עצמנו כתושבי העיר, ולא מרגישים שיש לנו מסרים להביא. כן מרגישים את קבלת הפנים החמה שקיבלנו ומקבלים כל הזמן, מעריכים את זה מאוד כי כל תושבי העיר הוותיקים חוו שנתיים מאוד מאתגרות, ורבים נושאים כבר עשרות שנים את האחריות על העיר ועל הצפון. אנחנו פשוט שמחים להיות חלק מכם".

איני יודע מה יהיה בהמשך עם משפחת שיר-אשחר (הנבואה ניתנה לשו… וכו), אולם דבר אחד ברור. הגיעה לכאן משפחה שיכלה לבחור אחרת, והיא בחרה בנו ובמודע, הזוגות הצעירים אלו שלהם ילדים קטנים זכו לְ'דוֹד' שיכול להציל חיים, ד"ר יקיר, ליערה שתדע לסדר את העניינים הניהוליים של תעסוקה ופיתוח כלכלי, והילדים יחליטו מה הם בוחרים כאשר יעמדו ברשות עצמם.

עד אז קריית שמונה חייבת לעבור תהליך של בנייה מחדש, לא שיקום, בנייה. תושביה יהיו חייבים להיות חלק פעיל מהפתרון, ויחד, התוצאה שאולי תגרום לחלק מהתושבים האהובים, בשר מבשרה של קריית שמונה שלא שבו הביתה, 'לחשב מסלו ל מחדש' ולפתוח את ביתם שנעלו בעיר.

יערה, יקיר והילדים. ברוכים הבאים.

אנחנו עם ישראל החי והבועט באויביו.