בס"ד
הרצל בן אשר
זהו, הוא הגיע, ומי אנחנו שלא נקבל אותו בשמחה ובאהבה. ליל הסדר תש"ף.
תודו, אף אחד לא העלה על דעתו שכך יהיה פסח השנה. אף סבא וסבתא לא תארו לעצמם שבנוסף לכיסאו של אליהו הנביא יהיו עוד כמה וכמה כיסאות ריקים ילדים, נכדים, חתנים, כלות והכל דיחפין שאף אחד לא ראה. אבל זאת עובדה. אנחנו עם עצמנו, וממש לא לבד. זאת אומרת, לא בדד, יחד עם אבא בשמיים, כמו שהיה מהיום שבאנו לאוויר העולם.
אם עד השנה פסח אופיין, על פי המסורת, כחגם של הילדים, הרי השנה הסבים והסבתות יהיו ה'ילדים' שישאלו 'מה נשתנה?'. ואתם יודעים מה?! זו זכות להיות סבא ולשאול את מה ששאלו אבות אבותינו מעל שלושת אלפים שנה.
לשאלה 'מה נשתנה?' השנה יהיו המון תשובות, או לפחות צריכות להיות.
למשל. איך זה שכל החוקים, כל הרבנים, התורה ומעמד הר סיני לא הצליחו להשבית מכוניות, מפעלים, פסי יצור ואנשים, ולאו דווקא בשבת ויום הכיפורים?
כיצד קרה שאומות ומעצמות גזלו מזון מפיותיהם של ילדים, נשים וזקנים כדי לייצר עוד ועוד כלי משחית, וההרתעה הגדולה והמאיימת הגיעה מצידו של וירוס אחד שלא רואים ולא שומעים, כיצד?
ושאלת השאלות. האם אחרי שהקורונה תלך לדרכה, מישהו יאמץ את הלקח שהיא לימדה אותנו? האם יהיו פחות הורים קשישים בבתי אבות, דיור מוגן ומחוץ לבית (כמובן, הבריאים והחזקים), או שמא נשמור אותם קרוב לליבנו ועינינו, כפי שהם שמרו אותנו…?
האם אותם גברים/נשים/ קרייריסטים, הורים לילדים, יגיעו לפחות שעה אחת מוקדם יותר לחיק משפחתם, או שימשיכו בסורם עם ההסבר הכי צפוי והכי לא רלוונטי "בגלל הקורונה אני חייב להשלים את החסר…"?.
קטונתי מלייעץ למי מכם, הרי אנחנו בחג הפסח וכולנו יודעים את התורה ולקחיה, כולנו חכמים (בדיעבד) ונלמד את הלקח.
זהו, מודה לאבא שבשמיים שזיכה אותי להיות ילד, גם כסבא. מודה ע הזכות להיות חלק מ'השחקנים' על מגרש החיים ולחוות עם כל עם ישראל את החוויה המיוחדת של הימים הללו.
מודה לרעייתי, ליאורה על הטרחה ועבודת הפרך, למרות הכל, לילדי ולנכדי (ממרחק).
חג פסח כשר ושמח.
הרצל בן אשר.
