שולה בן שטרית מוכרת יותר כ"שולה המנהלת של בית ספר מצודות". זה אכן היה נכון עד השנה ומהשנה לתואר הזה נוסף ה-"לשעבר"….
…שולה נולדה וגדלה במרוקו להוריה רחל וחנניה ז"ל, עלתה לארץ עם אחיותיה ואחיה, בשנת 1962 הישר לקריית שמונה.
מאז ומתמיד שולה הייתה ממוקדת מטרה וידעה כיצד להתמודד ולהגיע אליה.
בעיניים של היום זה נראה מובן מאליו, אולם בימים ההם של תחילת שנות ה-שישים זו הייתה בלתי אפשרית לרבים-רבים. ללא מסד ערכים, הורים תומכים וכח רצון מעל הממוצע, זו הייתה משימת בלתי אפשרית לצאת מהמעגל שהגורל ייעד לך.
"חינוך חינוך" זו הייתה המילה שהדהדה בשתי אוזניה ואותה רכשה מאימה רחל ז"ל שהייתה הגרסה המוקדמת של שולה.
שולה "את לימודי סיימתי בתחום החינוך בסמינר למורים ובהמשך השלמתי תואר שני בחינוך. עם חזרתי לקריית שמונה הצטרפתי לצוות בית ספר יצחק הנשיא. שם שימשתי זמן קצר מאוד כמורה ולאחר מכן עברתי לניהול בית הספר. הייתי מהמנהלות הצעירות ביותר באזור".
ככה זה כשיש לך 'את זה' ואז הממונים יודעים לגלות ולהציב אותך במקום המתאים לך, ניהול.
שולה: "לאחר ארבע שנות ניהול ביצחק הנשיא, התבקשתי על ידי מנהל מחוז צפון דאז אליעזר גת לעבור לנהל את בית ספר 'מצודות' אותו ניהלתי עד השנה. היום אני מסיימת את תפקידי כמנהלת בית הספר".
שולה נשואה לסמי בן שטרית שעבד במשך שנים רבות במכללת תל חי. הקים את המכינות ושימש גם כדיקאן הסטודנטים. היא אמא לשלושה בנים ובת. ארבעת ילדיה בוגרי מוסדות אקדמיים מובילים בניהם, הטכניון ושירתו בתפקידים משמעותיים בצה"ל בהם גם ביחידה 8200. ארבעת הילדים נמצאים בעולם ההיי-טק.
בנית את עצמך בעשר אצבעות.
מהיכן זה בא?
שולה: "ההתפתחות שלי התחילה בבית, ב-10 אצבעותיי ובחום של המשפחה שלי.
גדלתי במשפחה חמה ואוהבת, עם 6 אחיות ואח אחד. ההורים שלי, צעירים שעלו לארץ והתמודדו עם קשיי קליטה, תמיד הקפידו על ערכים, חום ומסירות אמיתיים. החינוך וההשקעה בילדים לא היו נחלתה של אחת בלבד, כך נהגו כלפי כל האחים בבית, והבית היה תמיד מלא ערכים, מוסר עבודה ואמונה בכוחו של החינוך.
כשקיבלתי את ההחלטה להמשיך את לימודיי מחוץ לעיר, כבת שנייה במשפחה, אמי יצאה לעבוד במרץ כדי לסייע בתשלומי הלימודים, מימוש ההזדמנות שלי לא היה מובן מאליו. ההורים שלי תמיד האמינו בחינוך, והגאווה שלהם בי המורה, הייתה גדולה מאוד.
למרות הקשיים, פעלתי מתוך משאת נפש אמיתית, מתוך אהבה למקצוע ומסירות, מתוך תחושת שליחות והערכה לערכים שהנחילו לי בבית. את ערכי העבודה והמוסר קיבלתי ישירות מאבי ואמי, וכל צעד בדרך, כל הישג, נבנה על יסודות אלה: התמדה, יושר ואמונה בכוחו של החינוך לשנות".
- רוב חייך המקצועיים היו בנתיב הניהול. מאין רכשת את המיומנות הזאת?
שולה: "אכן, רוב חיי הייתי בתפקידי ניהול מאז שהייתי נערה ניהלתי קייטנות של מאות תלמידים בפארק הזהב.
אני מאמינה שהיכולת הזו נבנתה משילוב של למידה מתמדת, ניסיון מצטבר בשטח ותשוקה אמיתית להוביל. לאורך השנים השתתפתי בהשתלמויות רבות, סיימתי 2 קורסי מנהלים, הייתי שותפה לתוכנית "מחר 98" תוכנית מנהיגות חינוכית אזורית שהתקיימה במכללת תל חי.
מעבר ללמידה הפורמלית, תמיד שאפתי להתפתח, ללמוד מאנשים סביבי ולהציב לעצמי מטרות ואתגרים חדשים ותמיד בשאיפה למצוינות.
ייתכן שחלק מהיכולת הזו הוא גם משהו פנימי, נטייה טבעית להובלה ולארגון שהתחברה עם הכלים שצברתי במהלך הדרך".
התחלת בבית ספר יצחק הנשיא כמורה מחנכת ובהמשך נבחרת לנהל את ביה"ס. היית צעירה בעולם של 'גדולים'. תחושותייך מהחוויה?
שולה: "כשהוצע לי לראשונה להיות מנהלת ביצחק הנשיא הרגשתי הפתעה גדולה-בקושי התחלתי את דרכי כמורה וכבר הוטלה עלי אחריות להוביל מערכת שלמה מאתגרת. הרגשתי את החשש, את האתגר הטבעי במשימה כזו.. אך ידעתי שמדובר במשימה חשובה שאסור לי לפספס.
לשמחתי, המנהלים הוותיקים שליוו אותי אימצו אותי לליבם, התמיכה שלהם העצות המקצועיות, והלווי הצמוד אפשרו לי להרגיש שהדרך אפשרית, והיו רגעים של פרפורים ואתגרים. קהילת "צחק הנשיא" הייתה קהילה חמה מחבקת ומעודדת. הילדים, הצוות, וההורים אפשרו לי להתחבר במהירות, ליצור אמון, ולבנות סביבה וקהילה ששנים רבות נשאתי בליבי.
החוויה חיזקה בי את ההבנה שכמנהלת צעירה אפשר להשפיע, ליצור חיבורים אמיתיים להוביל תהליכים משמעותיים-כל זאת מתוך מקצועיות מסירות ואהבה לילדים".
אחד האירועים המכוננים היה המעבר של שולה מניהול בי"ס יצחק הנשיא לניהול בי"ס מצודות.
זה היה בשנת 1990, ראש העיר פרוספר אזן ואנוכי סגנו וממונה על תיק החינוך נקלענו למצב בו נוצרו שני מחנות, הן אצל ההורים והן אצל צוותי החינוך, שתמכו או התנגדו למינויה של שולה. היו אמירות מכוערות מצד מתנגדיה אולם, לא נפרט.. ראש העיר פרוספר ואנוכי תמכנו במלוא הכח במינויה. והיתר היסטוריה..
מכאן נעבור לאתגר הראשון שנתקלת בו. אני מחזיר אותך לתחילת שנות ה-90 כאשר התפנה תפקיד מנהל בית ספר 'מצודות' לאחר צאתו לגמלאות של יצחק בן דוד ז"ל, ואת התמודדת על התפקיד. זה היה קרב מעמדות קשה שגם אני השתתפתי בו כממונה על החינוך שתמך במועמדותך.
מעניין מה עבר עלייך באותה תקופה?
שולה: "כשניגשתי לאתגר ניהול בית ספר מצודות, באותם ימים ניהלתי את בית ספר יצחק הנשיא, בית ספר שהצלחנו, יחד עם הצוות, להביא לפריחה וצמיחה מרשימים.
קיבלתי בקשה מהמחוז לעבור ולנהל את בית ספר מצודות, שהיה אז בית הספר הגדול ביותר בעיר.
המהלך הזה עורר סערה משני הכיוונים. בבית ספר יצחק הנשיא התארגנה שביתה מצד ההורים, שלא רצו לראות אותי עוזבת. במקביל, בבית ספר מצודות, נתקלתי בהתנגדות מצד חלק מהמורים ומקהילת בית הספר. הם התעקשו למנות מנהל ותיק מתוך הצוות שלהם.
הייתה קהילת הורים חזקה ומחויבת בבית ספר מצודות, שהבינה את הצורך בשינוי. ההורים לא הניחו לי לרגע, דחפו אותי, תמכו בי והבטיחו לסייע בכל מה שיידרש כדי שהשינוי יצליח, מה שיצר לי תחושת ביטחון ועידוד משמעותיים, והראה שמנהלת צעירה יכולה להשפיע גם במערכת מורכבת.
במקביל, נאלצתי להתמודד עם התנגדויות ברורות ומילוליות מצד חלק מהסביבה: הייתה אמירה קשה שנחרטה בזיכרוני – "ילדה מרוקאית תבוא לנהל?!".
באותה תקופה נשים צעירות בתפקידי ניהול היו עדיין מחזה נדיר, והדרך שהייתי צריכה לעבור לא הייתה פשוטה כלל.
הייתי בחופשת לידה, עם תינוק קטן בבית. כל הקיץ התמודדתי עם לחצים, התנגדויות ואי ודאות, אך חדורת מוטיבציה להראות שמנהלת צעירה יכולה להצליח ולנהל בית ספר מורכב בצורה מקצועית ואפקטיבית.
המפקחת האהובה אידה קדוש ז"ל עמדה לצידי לאורך כל הדרך, ואמרה בפני כל הגורמים: "אם המינוי הזה לא יוצא לפועל, אני מתפטרת מתפקידי", האמירה שלה העניקה לי ביטחון וכוח להמשיך.
… ורק ב־29 באוגוסט, יום לפני פתיחת שנת הלימודים, נכנסתי לראשונה בשערי בית ספר מצודות כמנהלת.
זה היה מעבר חד ומטלטל – ממקום שבו הייתי רצויה ואהובה, למקום שבו חיכו לי ספקות, התנגדויות ותחושות מורכבות.
למזלי, עמדה לצדי הרשות, בראש העיר דאז פרוספר אזרן, יחד עם מחוז הצפון והמפקחת אידה קדוש ז"ל, ויחד עם קהילת ההורים המחויבת בבית ספר מצודות. רשת התמיכה הזו הפכה את ההתנגדויות לשותפות, ואת הקושי להזדמנות לצמיחה אמיתית.
בדיעבד, זו הייתה נקודת מפנה לא רק עבורי, אלא גם עבור בית ספר מצודות ועבור מערכת החינוך בעיר כולה.
היום, כשאני מביטה אחורה, אני יודעת שזו הייתה דרך קשה אך מעצימה, ושהשאר היסטוריה".
שולה, השנים חלפו והפכת לאחת מהמנהלות המובילות והמשפיעות במערכת החינות בקריית שמונה. שתפי אותנו ברגעים הנשגבים בעבודתך וברגעים הפחות נעימים.
שולה: "תמיד ראיתי את מערכת החינוך בקריית שמונה כמערכת אחת גדולה, בעלת הון אנושי מקצועי ומכוון מטרה, שבה כל אחד עושה את עבודתו נאמנה לטובת הילדים והקהילה.
במהלך השנים, כאשר יש תחלופת מנהלים, הוותק שלי, יחד עם העובדה שהגעתי לניהול בגיל צעיר אפשרו לי להשפיע על תהליכים חינוכיים ברמה העירונית".
- מה הנחה אותך ב'מצודות'?
שולה: "אני מאמינה שכל בית ספר בוחר את ייחודיותו, ובבית הספר שלנו, 'מצודות', בחרנו להוביל מצוינות ערכית ולימודית בשילוב עם הקהילה, ובמקום הזה מצאתי את העשייה ואת ההשפעה שלי על קהילת בית הספר".
- איזה רגעים מרגשים היו לך?
שולה: "לפגוש בוגרים שלי בעמדות מפתח בחיים, ולשמוע מהם כיצד הייתי דמות משמעותית בדרכם. זה ממלא אותי בתחושת גאווה והתרוממות רוח, ומחזק בי את תחושת גאוות היחידה.
פרסי החינוך שקיבלנו, כולל פרס חינוך ארצי לעיר קריית שמונה, הם עדות לעשייה המשמעותית של בית הספר ושל כלל המערכת, ותחושת סיפוק עמוקה עולה במיוחד כשאני רואה מנהלות בעיר שהחלו את דרכן כחברות צוות אצלנו. ההצלחה היא לא רק שלי, זה בזכות כל אלה שיצאו איתי למסע הארוך וזה המקום להודות לכל אחת ואחד שהיו איתי בדרך.
לצד ההצלחות, קיימים גם רגעים קשים, תחושות תסכול וחוסר אונים כשלא מצליחים להשפיע או לקדם תלמידים שחווים קשיים משמעותיים.
וכיום, לאחר המלחמה, הכאב מתעצם כשאני רואה משפחות צעירות וערכיות שעזבו את העיר. זהו אתגר גדול שמחייב אותנו להמשיך לפעול במסירות ובאמונה למען עתידה של קריית שמונה ולהחזיר עטרה ליושנה".
- לפני כשנתיים אירעה רעידת אדמה שטלטלה את המדינה. תושבי קריית שמונה יחד עם ישובים נוספים פונו לארבע פינות הארץ. הוטל עלייך לנהל את בית הספר של המפונים בתל אביב. ספרי על החוויה הלא שגרתית שעברת בשלהי כהונתך כמנהלת.
שולה: "תקופת המלחמה – מסע של שליחות, אתגר ושותפות אמת מהרגע שבו מנהלת מחלקת החינוך אסנת רסקין ביקשה ממני ומעופר זפרני להקים בית ספר לתלמידי קריית שמונה שפונו, ידענו שאנחנו עומדים בפני משימה לא פשוטה, אך גם בעלת משמעות אדירה. התייצבנו לדגל מיד, ללא היסוס, מתוך תחושת שליחות עמוקה לילדים, למשפחות ולעיר כולה.
במהלך התקופה הזו נדרשנו שלוש פעמים להקים מחדש את בית הספר, תחילה באוניברסיטת תל אביב, לאחר מכן בגלילות, ולבסוף ברחוב המסגר בתל אביב.
כל מעבר היה טלטלה גדולה: עבור הצוות, עבור הילדים ועבורנו כמובילים.
בכל פעם התמודדנו עם מציאות חדשה, מקום שונה, תנאים אחרים, ומערכת שצריך לבנות מהיסוד.
הצוות שהתגבש היה ייחודי ומורכב: מורים מכל בתי הספר בעיר, שלפתע הפכו לצוות אחד.
לתוך כך נוספו תלמידים מכל השכונות והמשפחות, כמו "קיבוץ גלויות" קטן ומרגש.
כולם היו צריכים להתרגל למנהל חדש, לשגרה חדשה ולחיים של פנוי מהבית, יחד עם ימי מתח ואי ודאות מתמשכים.
זו הייתה תקופה מאתגרת, לפעמים אפילו מטלטלת, אך גם מלאה בלמידה, צמיחה וחוסן.
עם הזמן הצלחנו כצוות ללמוד לעבוד יחד, לחזק אחד את השני, ולבנות מסגרת שמעניקה ביטחון ושגרה לילדים, גם כשכל העולם סביבם התהפך.
היום, אני מחוברת לצוות הזה כאילו עבדנו יחד שנים רבות, ואני אוהבת ומעריכה כל אחד ואחת מהם.
למדתי להעריך את עבודת הצוות המופלאה שנוצרה ביני לבין עופר זפרני, שותפות אמת שנבנתה מתוך התמודדות יומיומית עם האתגרים הכי מורכבים.
רינת כרמלי, הסגנית שלי, היא סמל למחויבות ולשליחות.
היא הותירה את משפחתה בקיבוץ, ובכל שבוע נסעה לתל אביב כדי לעבוד איתנו.
הנוכחות שלה, התמיכה והמסירות שלה, הפכו אותה לחלק בלתי נפרד מהצלחת בית הספר, והיא הייתה עבורי עוגן בתקופה של סערה.
בסופו של דבר, הפכנו לקהילה אחת חמה ודואגת צוות, תלמידים והורים, שנאבקה יחד לשמור על תחושת בית ומשפחה, גם הרחק מהבית האמיתי.
בתוך כל הקושי למדתי להעריך ולהוקיר את עם ישראל כולו.
בכל מקום שבו שהינו, תמיד היו אנשים, ארגונים ומשפחות שפתחו את הלב ואת הדלתות, תמכו, דאגו, וחיזקו אותנו.
התחושה שהילדים שלנו, ההורים שלנו והעיר שלנו חשובים לכל כך הרבה אנשים, נתנה לנו כוח להמשיך ולהוביל.
כשאני מסתכלת היום אחורה, אני מבינה שזו הייתה תקופה של עייפות עצומה, אבל גם של תחושת שליחות וגאווה שאין כדוגמתם".
- באחד בספטמבר, בשבוע שעבר נפתחה שנת הלימודים תשפ"ו, בלי נוכחותך כמנהלת אחרי שנים. שתפי אותנו בתחושותייך ובמה שעבר עלייך.
שולה: "בחרתי להגיע לבית הספר באחד בספטמבר מתוך החלטה מודעת להיפרד באופן אישי ומכבד מכלל הקהילה התלמידים, ההורים והצוות, שהיו עבורי כמו משפחה.
היה לי חשוב להיות שם איתם, לחבק, לראות אותם חוזרים למקום שהוא עבורם בית, ולסגור יחד מעגל של תקווה ויציבות".
- מה היו תחושותייך ברמה האישית-פרטית?
שולה: "עמדתי שם והרגשתי סערת רגשות, מצד אחד געגוע עמוק לשגרה, לקצב האינטנסיבי של העשייה, לחיבור הישיר והיומיומי עם הילדים והצוות.
מצד שני, הייתה בי גאווה עצומה לראות את בית הספר ממשיך לפרוח ולצמוח, לראות את הצוות פועל במקצועיות ובאהבה, ולדעת שגם אם אינני שם פיזית בכל יום, מורשת העשייה שלנו ממשיכה לחיות ולהשפיע. חלק משמעותי מהצלחת בית הספר הוא רינת כרמלי, הסגנית שצעדה איתי לאורך כל הדרך.
רינת הייתה יד ימיני, שותפה מלאה ואמיתית, חלק בלתי נפרד מכל הצלחה, הישג או תהליך חינוכי שהובלנו".
- ובאשר לצוות החדש, מה את חשה?
שולה: "אני מסיימת בתחושת סיפוק גדולה וגאווה. אני סומכת על הצוות שימשיך לשמור על המסורת המיוחדת של בית הספר ויחד עם זאת יפתח ויחדש למען התלמידים והקהילה".
- לסיום, תסגרי לנו את המעגל…
שולה בן שטרית: "במהלך שנות הניהול לא רק שבניתי וצמחתי מקצועית אלא גם בניתי בית ומשפחה, גידלתי ילדים ובמקביל הקדשתי את עצמי לעבודה חינוכית, זה לא היה פשוט אבל אפשרי.
זכיתי לאורך השנים לעבוד עם מנהלים שמבצעים עבודת שליחות אמיתית, לא רק בבתי הספר אלא בעיר כולה. בעיני, כל העוסקים בחינוך הם עמוד האש המוביל את הדרך, כי בלי חינוך אין עיר ואין עתיד. מאחלת הצלחה לְשָׁנִי מָמָן המנהלת הַצְלָחָה לְעָדַי הסגנית שתמשיכו בעשייה ובשותפות אמיתית כפי שידעתי אני עם רינת".
יועצת לאגף ולמנהלי בתי הספר
חמישה דברים שלא ידעתם על שולה בן שטרית
- אני אוהבת לשיר ולהשתתף בערבי שירה, זו הדרך שלי להתחבר למוזיקה, לרגשות ולרגעים משותפים עם אחרים.
- אני מבשלת בבית אוכל מרוקאי בדיוק כפי שלמדתי מאמי, הטעמים והמתכונים האלה תמיד מחזירים אותי לשורשים ולחום המשפחתי.
- למרות מראה חיצוני קשוח, הלב שלי רגיש בצורה קיצונית, אני חשה את הדברים לעומק, נוגעת ברגשות של אחרים, מתרגשת בקלות ולעיתים מרגישה כל דבר באופן עוצמתי יותר מהסביבה. הרגש הזה מנחה אותי בחיי ובעבודתי, והוא חלק בלתי נפרד ממי שאני.
- אין לי ביטחון בנהיגה מחוץ לעיר, ואני מעדיפה לא לנהוג בדרכים ארוכות, תחום שבו אני זהירה מאוד.
- הייתי אמא חרדית ודואגת בצורה מוגזמת כלפי ילדי. תמיד רציתי להיות בטוחה שהם מוגנים ומסופקים בכל תחום בחייהם.
