היום ה-14 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

במנהרת הזמן עם מנחם הורוביץ

אחרי יותר משלושה שבועות של מלחמה בעזה, חשבנו שזה הזמן להפליג במנהרת הזמן אל העבר הביטחוני הממושך שלנו בקריית שמונה והאזור. המדריך הטוב ביותר למשימה מעין זו הוא "כתבנו בצפון", הכתב המיתולוגי של גלי צה"ל "חדשות ערוץ 2" ועוד מספר רשתות טלוויזיה ועיתונים מהארץ והעולם, מנחם הורוביץ.

קודם לכן נזכיר שהיה הבדל מהותי-תהומי בין מה שחשנו כאן בקריית שמונה המופגזת והמותקפת על ידי מחבלים במהלך יותר משלושה עשורים, ובין העולם הכמעט דמיוני בו משדרים כתבי הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות היום במלחמת עזה, בחסות "כיפת ברזל" ואזעקות מקדימות.

השבוע תפסנו את מנחם, שבשנים האחרונות השתחרר (בשמחה) מהתואר הכבד והמחייב של "כתבנו בצפון" ועושה חיל בפינה "שווה בדיקה" בתוכנית הכלכלה של ערוץ 2, לשיחה על הימים ההם ועל הזמן הזה. כמובן, שיש למנחם מספר עצות לחלק מהכתבים והשדרים. עניין של ניסיון.

 

– ברשותך, תזכיר לנו את המבצעים והמלחמות שסיקרת תחת התואר "כתבנו בצפון"

המלחמה הראשונה 1978, שנה אחרי שהגעתי לקריית שמונה, 'מבצע ליטני', דרך 'מלחמת לבנון הראשונה', כל המבצעים הנוספים שהיו בלבנון כמו 'ענבי זעם' וכמובן עד ל'מלחמת לבנון השנייה'. אבל העבודה היותר קשה הייתה בלסקר את האירועים הקשים שהיו כנגד כוחות צה"ל בתוך לבנון בעיקר אלפי אירועי ירי לעבר קריית שמונה וישובי גבול הצפון.

 

– מבצע "צוק איתן" מעלה זיכרונות מן העבר ביחס לתקשורות. מה עושים לך הקולות והתמונות של המבצע הנוכחי?

רק פעם אחת ככל שאני יודע אפשר דובר צה"ל לעיתונאים להיכנס לתוך אזורי הקרבות ממש וגם אז מדובר בסך הכול בכניסה של עד ק"מ אחד לתוך שטח עזה. העיתונאים שסיקרו את המלחמות בלבנון מצאו את עצמם שותים כוס קפה בבירות. אני זוכר יחד עם רוני דניאל ערכתי ביקור מזיגה בזחלה, במפעל הערק בעיירה זחלה. הייתי אז כתב בצפון ורוני היה סמג"ד שניהל את הקרבות בגבול שבין לבנון וסוריה. ואם מדברים על אוכל, מספרים לי שאין כמו הדגים במסעדות שמשקיפות על "אגם קרעון" שבגזרה המזרחית. הסיקור העיתונאי היה מעומק השטח הלבנוני, כאשר עכשיו כמעט כל הסיקור העיתונאי מתוך שטח ישראל. נכון, המקום המסוכן ביותר זה עמדות השידור בעוטף עזה, אבל במקרים האחרים זה לסקר רקטות שנופלות בערים המרכזיות בישראל וזה באמת לא מסובך.

– משך כשלושים ושלוש שנים סיקרת יום-יום את נפילת הקטיושות בקריית שמונה כמעט לבד. כיצד אתה תייחס לכתבים ולשדרים המסקרים את מבצע "צוק איתן"?

יש דבר אחד שרק עכשיו הציבור בישראל מבין. כללי המשחק גם של העיתונאים ב"צוק איתן" מאוד ברורים, ירי מעזה, אזעקות במקומות הרלוונטים ואפשרות למצוא מחסה תוך 15 שניות דקה וחצי אחרי האזעקה. בסיקור העיתונאי שלנו "הפינוק" הזה לא היה קיים. במרבית השנים לא היו אזעקות, לא הייתה "כיפת ברזל" ולכן הפחד לעמוד במקום חשוף, בדר"כ במרפסת של חברת "טופ ליין תקשורת" הייתה מבהילה מאוד, כי בכל רגע נתון יכלו ליפול בסביבה  שש-שבע קטיושות במשקל כולל של כ-מאה וחמישים ק"ג חומר נפץ וזה עשה את כל ההבדל. האמת שאני מתקשה להבין היום כיצד תושבי קריית שמונה ולא רק, הצליחו לעמוד במשך עשרות שנים במשימה הזו, ולנהל אורח חיים במצבי ביטחון משתנים כאלה. ולכן גם הסיקור העיתונאי וגם החיים בקריית שמונה הפכו למפחידים ולבלתי אנושיים.

 

– בזמנו, היה לך מעין "מונופול" על הידיעות באזור וסיננת מה שלא היה צריך להעביר הלאה. כיצד אתה מתייחס לעובדה שהיום פותחים מצלמה ומיקרופון ומעבירים כמעט הכל בשידור חי?

כאן לצערי הרב, אני צריך לבוא בטענות קשות נגד עמדת הצנזורה, ובעיקר לעיתונאים שמסקרים את המלחמה. לא ייתכן ששמו של חייל שנהרג או נפצע, שנפגע במהלך הקרבות יתפרסם באחת מהרשתות החברתיות עוד לפני שהמשפחה יודעת. מבחינתי דינו של המפרסם אחד – להיזרק לצינוק! אני מכיר משפחות בקריית שמונה ובאצבע הגליל שילדיהם או בני משפחתם נלחמים בעזה, שדעתם נטרפת מדאגה, בין השאר בגלל פרסומים לא נכונים, מעוותים ברשתות החברתיות, אבל גם בתקשורת הממלכתית יותר. רק יד קשה של הצנזורה שמגובה בהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה, יכולה להפסיק את הטרוף הזה.

 

– איזו עצה היית נותן לעיתונאים שמסקרים היום את "צוק איתן", מניסיונך?

לנסות להתמקד באירועים עצמם ולא להיסחף או לפרשן דברים שאין להם מושג בהם. לגרום לכמה שפחות חרדות ולחפש סיפורים אנושיים סביב המלחמה. אני שידרתי המשך שלושה ימים "מאזורי הקרבות" באר שבע, אשדוד, אשקלון ותל אביב וחיפשתי רק את הסיפורים האנושיים שמאחורי הקרב. אשריי שיש לנו עם כזה, שבזמן מלחמה יודע להתאחד ולסייע אחד לשני.

 

 

– אנא ספר על מקרה מיוחד שקרה לך במהלך השנים הללו ושנחרט בזיכרונך.

היו כמה וכמה דיווחים מקריית שמונה, ותוך כדי הדיווח  מתחיל ירי קטיושות לעבר העיר ורסיסים עפים סביבנו. זכור לי הרגע שבו תחיה אשתי, על-פי עצת השכנים בשכונת פלדמן, לוקחת את המקרר וחוסמת את הדלת הראשית כשנכנסו מחבלים בחדירת הגלשן לישראל.     אני כמובן זוכר את הימים הראשוניים בבית המחבלים ברחוב יהודה הלוי, כאשר יעיש, המוכר בשוק, הסביר לי מה ההבדל בין פיצוץ קטיושה לירי שלנו, את אסון המסוקים שסביבי פזורות עשרות גופות של חיילים ואת הרגע שבו הודיעו לי שחברי הטוב אילן רועה ז"ל נהרג בדרום לבנון וכמובן את הרגעים שבהם הגעתי למשפחות שכולות ואחד מבני המשפחה אמר לי: "ידענו שייתכן ויום יבוא שבבוקר קצין העיר יודיע על הבן שנהרג וכמה שעות לאחר מכן תבוא אתה, להנציח את זכרו של הבן".

 

– היום אתה מסייע לחבריך במרכז בסיקור אירועי "צוק איתן". מרגיש יותר בטוח ומנוסה?

הסיבה שאני מרגיש יותר בטוח, כי ישנה אזעקה ויש את "כיפת ברזל". אני רוצה להזכיר לכולנו שהתעוררנו ביום שישי לפני שבוע מקולות נפץ של טיל שנפל מצפון לקריית שמונה ואז גם לא הייתה אזעקה. באירוע של יום שלישי בערב, כן שמענו סוף סוף אזעקה אבל אז התברר שהרקטות שהיו מכוונות לאזור רמות נפתלי, דישון או יפתח, נפלו בשטח לבנון.

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad