היום ה-13 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

הכנסה קלה

פעמים רבות כשאנחנו רוצים לתאר את גדולתו של אדם שנפטר (בד"כ מהדורות הקודמים, סבים, סבתות וכו'), אנחנו משתמשים בעובדות עליו ששונים מאיתנו. "איזה הכנסת אורחים הייתה להם, פשוט לא להאמין. תמיד הבית היה פתוח וכו'…). נראה כאילו משהו במצוות הכנסת אורחים איבד את הקסם המיוחד שלו בדורות האחרונים, וכי היום הזכות המיוחדת הזאת הפכה לטרחה חסרת חשק וטעם.

האמת, שהכנסת אורחים כיום שונה מבעבר. בימים בהם השגת מזון אינה בראש מעיניו של האדם וכשהשפע שקיים היום והקלות בה ניתן להשיג או לקנות אוכל מצוי בכל מקום, קשה כביכול להרשים והרגש אדם ע"י מצוות הכנסת אורחים, וכן גם נושא הלינה (שינה). אם בעבר אדם היה נוסע לעיר אחרת, הוא היה צריך לדאוג למקום לינה מראש (עם כל המגבלות הטכנולוגיות שבעבר), אך כיום הוא יכול לישון במלון/צימר פשוט ולקבל את כל מבוקשו, כולל פרטיות ונוחות, לא נראה שתמיד יעדיף להתארח במקום אחר.

עם זאת אין להקל גם היום במצוות הכנסת אורחים, וכמובן שלא הכל מתבטא באוכל ולינה. האמת שמאז ומתמיד הדבר החשוב ביותר שלא ישתנה אף פעם במצווה זו הוא פתיחת הלב. מה שאיכפת לאורח זה לא אם הגשת לו שתייה בכוס חד-פעמית או בזכוכית, וגם לא אם תציע לו קריסטל או קוקה קולה, אלא דווקא כולם (כולל אתם) מעוניינים להרגיש דווקא את החום הפנימי שבלב, את האמפתיה המוענקת מאדם לחברו, את החיוך ואת העובדה כי הנך באמת רצוי בבית. אדם לפעמים נמנע מהכנסת אורחים משום שהוא חושב שכדי לקיים את המצווה הזו חייב להיות בעל בית עם חדרים גדולים ומפוארים, היצע מכובד של כיבוד ועוד עובדות חומריות. אך ההיפך הוא הנכון, האורח רוצה בסה"כ להרגיש רצוי.

 

מאיפה זה התחיל?

הכנסת אורחים והדאגה למחסורם נחשבת ביהדות למצווה גדולה עדי כדי כך שהיא כביכול דוחה לרגע אפילו קבלת כבוד ה', כמו שנכתב: "גדולה הכנסת אורחין מקבלת פני שכינה". איך חז"ל יכולים לקבוע דבר כזה? הם מבססים זאת עפ"י דרכו של אברהם אבינו, מכניס האורחים, כמו שכתוב בפרשה (ציטוט לא מדויק) אברהם רץ לקראת שלושת האנשים שראה, הזמינם להתארח ולנוח מעמל הדרך ופעל במהירות כדי להכין להם, יחד עם שרה אשתו, סעודה משובחת מן המובחר.

סימן ההיכר של אברהם אבינו היה האוהל הפתוח. הוא פתח אכסניה בחינם באמצע המדבר והזמין כל מטייל ונווד לארוחה חמה ולמנוחת לילה טובה. אם לא די בכך, פעם, בעיצומה של שיחה עם בורא העולם בכבודו ובעצמו, הופיעו כמה מטיילים באיזור. הוא התנצל ורץ להזמין את האורחים פנימה, כי עבורו, הכנסת האורחים הייתה חשובה יותר מקבלת פני השכינה. לפי חז"ל, אברהם דאג גם לכל אותם עוברי אורח שלא הגיעו לאזור מגוריו, והקים בצדי הדרכים מתקן שבו היה משאיר מזון ומשקה לעוברי אורח.

 

בנוסף לסיפור המוכר, היהדות שופעת בציטוטים, הדרכות וסיפורים על הכנסת אורחים. במסכת שבת נאמר: "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה" וכן במסכת ברכות "וכל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין (הכוונה לקורבן) ובנוסף לזה נאמר (מסכת שבת): "בין שישה דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, היא הכנסת אורחים". התורה לא רק מבטיחה, אלא גם מדריכה כיצד נוהגים לפני קבלת אורחים, שכן כתוב "מנהג גדול היה בירושלים, שהייתה מפה פרוסה על גבי הפתח לאות שמבקשים אורחים לכנוס שם, וכשנסתלקה המפה אין אורחים נכנסין", ואף באבות דרבי נתן כתוב "אם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו זעומות וכבושות בארץ מעלה עליו הכתוב כאלו לא נתן לו כלום. אבל המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום מעלה הכתוב כאלו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם".

הרמב"ם ניסח שמונה מדרגות של מעלות הצדקה. מעלות אלה אינן נוגעות לצדקה הממונית בלבד, והן נכונות לכל תחום גמילות החסדים, ובתוכו גם הכנסת אורחים. אחד המרכיבים העיקריים של הצדקה המעולה היא הארת הפנים, וקבלת הנזקק לצדקה בסבר פנים יפות.

פרשת השבוע מתייחסת לא רק לקבלת האורחים אלא גם אח"כ, כמו שנכתב על אברהם: "וייטע אשל בבאר שבע". שאלו חז"ל "מהו "אשל"? והתשובה היא אכילה, שתייה לויה". אברהם אבינו האכיל את אורחיו, השקה אותם ואף ליווה אותם לדרכם.

 

מספרים על אביו של הבעל שם טוב, רבי אליעזר, שהיה מהדר מאוד במצוות הכנסת אורחים, והיה מעמיד שליח בשכר בקצה הכפר, כדי שיזמין אל ביתו את עוברי האורח העניים. והיה מאכילם ומשקם ונותן להם צורכי לינה בעין יפה. בשמיים התעוררה שמחה גדולה ממעשיו הטובים של רבי אליעזר, עד שבא השטן וקטרג ואמר, שכדי לדעת אם מעשיו אכן לשם שמיים, יש צורך לנסותו. והוחלט לנסותו, אלא שבזכות המצווה ריחמו עליו וקבעו, שלא השטן ינסהו אלא אליהו הנביא. בשבת אחת אחר הצהרים, הגיע אל ביתו של רבי אליעזר, יהודי עובר אורח, תרמילו על כתפו ומקלו בידו. מחלל שבת גמור. וכדי שיהיה ברור שהשבת לא נשכחה ממנו, ברך העני את רבי אליעזר בברכת שבת שלום חגיגית. רבי אליעזר לא רצה לבייש את העני, ולכן העלים עינו מחילול השבת, והזמינו לסעודה, ונתן לו מכל טוב. גם למחר, כשנפרד ממנו, לא גער בו, אלא בחביבות רבה נפרד ממנו לשלום. ואף הוסיף, שמעתה, בכל פעם שיעבור במקום, יוכל לבוא ולהתארח בביתו. באותה שעה נתגלה אליהו הנביא בפני רבי אליעזר, ובישר לו, שבזכות אהבת ישראל ומצוות הכנסת האורחים, עתיד להיוולד לו בן לעת זקנתו, שיאיר את עיני ישראל, הלא הוא רבי ישראל בעל שם טוב.

 

כאמור, האורחים של היום הם אינם אורחים של ימי המקרא, אך עם זאת פעמים רבות מזדמנים אלינו לבית אנשים ובגלל שהייתם הקצרה, איננו חושבים תמיד על מצוות הכנסת אורחים, כך למשל כשמגיע שליח כזה או אחר, טכנאי, או אפילו מקבץ נדבות, נציע להם לפחות כוס מים קרים, תאמינו לי שלקבצן זה שווה יותר מהשקל שהוא מקבל מבתים אחרים, וגם לפעמים למוביל הסלון החדש, שבשיא אוגוסט צריך להרים את הכורסאות החדשות שלנו עד לקומה השלישית.

 

משהו אישי

לפני מספר חודשים נזדמן לי לעלות לבית חולים בשישי מעט לפני חצות. היה זה מקרה של פיקוח נפש, ולכן בגלל הלחץ והרצון להגיע כמה שיותר מהר, לקחתי בסה"כ חולצה, ציצית, ספר ויצאתי לדרך. אחרי לילה ארוך הגעתי לתפילת שחרית שהתקיימה בבית החולים, ובסיומה חשבתי לעצמי "אין לי יין לקדש, אין לי אוכל לסעוד, ובעצם אין לי כאן דבר. לשמחתי לאחר התפילה התקיימה סעודת מצווה קטנה עם דברי מתיקה, מזונות וכו'. בסיום, לראשונה בחיי מצאתי את עצמי פונה לגבאי ומבקש לקחת את השאריות ולהביא לאשתי. האמת שהסיטואציה הזאת גרמה לי לראשונה להבין איך מרגיש קבצן, או פשוט אחד שאין לו, ולא יכול להשיג דברים כ"כ בסיסיים. למזלי, הגבאי היה כל כך צדיק שבסבר פנים מושלמות ובחום ואהבה דאג לי לכל כך הרבה דברים, כך שיכולתי להסתדר עד שבת הבאה. ולכן, גם אם נראה לכם ש"פאדיחה" להציע כוס מים, או סתם או פרי, לעיתים האדם שמולכם כל כך זקוק לזה, ועדיף שלא נגיע למקומו בעצמנו.

 

יש לי מושג ביהדות

 

אמן

אחד הדברים שיש בהם כח להשפיע עלינו כפרט וככלל הוא ענית "אמן" על ברכות או על קדיש. אומר רבינו חיים פלאג'י מאיזמיר, אנשים מחפשים כל מיני ישועות וסגולות בכל מקום אצל צדיקים או בעלי כוחות וכו', כאשר ביד כל אדם מצוי כח אדיר למשוך עליו שפע של הצלחה וישועות גדולות בכל דבר אם יקפיד לענות "אמן".

לא בחינם אמרו רבותינו ש"גדול העונה יותר מהמברך", שהלא משה רבינו אמר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" דהיינו בכל זמן שאכיר שם ה' או שבחו של הקב"ה תענו אמן, וזאת מפני שעצם ענית אמן מאשרת את הברכה, כך שכוחו גדול מהמברך.
ראשי התיבות של "אמן" – "אל מלך נאמן", וכן בגימטרייה של שמותיו של הקב"ה הנכתב והנקרא – שם ה'ויה בחשבון 26 ושם אדנות (אד-ני) זה 65, ובסה"כ יוצא 91 כמניין "אמן".

על ידי עניית "אמן" אנו יוצאים ידי חובת מצוות מסוימות אך שלא עשינו מאומה, כגון קידוש בשבת והבדלה – אחד מקדש למסובים והוא שותה, ואף על פי כן כיון שכולם ענו אמן נחשב להם כאילו כולם קיימו מצוות קידוש מדין "שומע כעונה".

אמנם יש פעמים שאסור לענות אמן כגון אם אדם שומע ברכה לבטלה וזה נקרא אמן "יתומה". וכן צריך לזכור שאין לחפש ישועות במקומות אחרים, השפע מצוי אצל כל אחד מאתנו אם נפקיד לענות אמן כהלכתו על ברכה.

 

 

דברים שבקדושה  (מנין)

בתורה נאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל" ומכאן למדו רבותינו לדברים מסוימים שאי אפשר לעשותם בפחות מעשרה אנשים גדולים שהגיעו למצוות, כגון קדיש שכן אי אפשר לומר בציבור בבית עלמין ובכל מקום בלי עשרה גברים, וכן חזרת שליח ציבור וקדושה, וכן לקרוא בספר תורה בציבור, והוא הדין לומר י"ג מידות של רחמים ויעבור ה' וכו'. רק כאשר נמצאים במקום אחד עשרה אנשים שכינה שורה בניהם. אבל בוודאי שאפשר להתפלל ביחיד והקדוש ברוך הוא מקבל תפילת ל אדם הפונה

פרשת וירא

להרגיש בצער הזולת

בפרשתנו כתוב: "וירא ה' אל אברהם והוא ישב פתח האוהל". התורה מאריכה ומבליטה את מידת החסד של אברהם אבינו עליו השלום בקבלת אורחים, והתורה מדגישה זאת בכדי ללמדנו עיקר גדול במידת החסד. רבי אריה לוין זצ"ל, כאשר רגלה של אשתו כאבה והלכו לרופא היה אומר הרב לרופא: "רגלה של אשתי כואבת לנו".. כיצד לחוש את כאב הזולת נוכל ללמוד ממעשה נפלא שאירע עם רבי חיים אוירבך: באחד מלילי טבת, כשכל אנשי הבית כבר שוקעים בתרדמה עמוקה, ישב רבי חיים לבדו ולמד. לפתע נשמעה נקישה בחלונו. "מי זה?" שאל. "אני הסנדלר", נשמעה התשובה, "ולפני שעות אחדות ילדה אשתי בן למזל טוב, אבל בביתנו קר ואין עצים להסיק את התנור". מיד יצא ר' חיים מביתו והלך עם הסנדלר לביתו של העשיר מבני העיר והתחיל דופק בחוזקה על דלתו. העשיר נבהל וכששאל: "מיהו הדופק כל כך?" נענה: "זה הרב". חיש מיד נפתחה הדלת. הרב נשאר בחוץ וסירב להיכנס למרות הפצרותיו של העשיר. מפני הנימוס נאלץ העשיר לצאת אף הוא החוצה, למרות שהיה לבוש בחלוק הבית שלו, וכך לשמוע את דברי הרב. הקור היה גדול ושוב התחנן העשיר בפני הרב: "היכנסו נא אל תוך ביתי אנו עלולים לקפוא למוות". מיד אמר לו הרב "רצוני שתרגיש מעט ממה שמרגישים הסנדלר, אשתו והתינוק שזה עתה נולד להם". לא היה צריך הרב להאריך בדיבורים ובו במקום הבטיח העשיר לספק למשפחת הסנדלר עצים וזרדים למשך כל החורף. מצוות החסד…

בברכת שבת שלום.

אולי יעניין אותך

Bottom ad