היום ה-16 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

השבוע שהיה – 21.08.2015

 

ההסכם הכי הזוי בהיסטוריה

זה לא הסכם, זו קנוניה שרק את קצה הקרחון שלה אנחנו רואים & אסור לעולם לשתוק ואסור לישראל לעצור

 

ככל שהימים נוקפים ואנשי הסנאט בארצות הברית יצטרכו להצביע על ההסכם עם איראן, נחשף גודל החור של ההסכם. בעצם, מסתבר שההסכם בנוי על חור שחור אחד גדול.

עובדה זו, כמו עם הסיפור של הילד שהעז לומר שהמלך הוא עירום, תתפוצץ בסופו של יום. השאלה הגדולה היא אם ההסכם יפוצץ לפני שיכנס לתוקף או לאחר שיגרום לנזקים בלתי הפיכים.

הימים האלה הם ימים נוראים, לא רק לפי לוח השנה העברי והסליחות שאנו נוהגים לילה לילה. הנורא שבימים עוד לפנינו אך כבר עכשיו ניתן לומר שהגבינה השוויצרית מסריחה באופן מיוחד והשאלה מדוע לא כולם מריחים את ריח הבואש העולה ממנה. שאלה פתוחה.

…אם מישהו לא שם לב, האיראנים כבר החלו ליישם את החלקים החשובים להם בפועל. המדענים והטכנאים ממשיכים לעבוד במרץ במתקנים הסודיים ולצידם כבר העולם הצבוע עושה עסקים במיליארדי דולרים עם האיראנים.

להזכירכם, הדולרים במקרה זה הם האורניום של הכלכלה והחמצן של איראן.

נקודות אור מתחילות לבצבץ כאשר סנטורים בכירים, אולם בודדים לעת עתה, שוברים את מחסום הפחד והאיומים ומודיעים בפרהסיה שלא יתמכו בהסכם למרות כובד משקלו של אובמה. פשוט כי הוא לא טוב. כי הוא מסוכן לארצות הברית.

 

נראה שככל שהזמן חולף לאיטו, כך מחלחל החשד שבהסכם הזה יש סימני שאלה רבים יותר מסימני קריאה. רוב הנושאים ניתנים לפרשנות כבקשך, והאיראנים הוכיחו כבר שפרשנותם היא תמיד לטובתם ולהבנתם, קרי ממשיכים במרוץ ומסירים את החרם.

האמת, שרוב הדברים נאמרו לא אחת ולא שתיים, והסכנה האורבת למי שלא רוצה בהסכם המסוכן הזה היא מכך שלא יתייחסו למתנגדים במובן של "שמענו אתכם כבר. יש לכם משהו חדש לומר?!".

יש ציפייה קלושה שלפחות אלה שהאורניום יכוון אליהם, אנחנו, נהיה מאוחדים במאבק למנוע אותו, כן גם בכח.

 

 

 

אם לא נעצור את מוחמד עלאן, יבואו אחריו אלפי עלאנים

 

עלאן לא פליט מסכן וחסר כל, אלא אויב נחוש ומתוחכם המכוון למעלה

אומרים, וכנראה יש בזה משהו, שאנחנו עם חכם. אז איך אתם מסבירים את ההתנהלות השלומיאלית בטיפול במחבל שובת הרעב מוחמד עלאן?!

אבהיר. אם יש למדינת ישראל ראיות, מידע חשדות מבוססים, שתואיל להעמיד אותו ואת חבריו החשודים בטרור לדין.

אם האיש חף מפשע, אז למה להיכנס לבוץ הטובעני של פוליטיקה צינית וארסית שעושים אויבנו ולספק להם תחמושת בשפע?! בשביל מה זה טוב ואת מי זה משרת?!

ולמקרה עצמו. מהרגע שעלאן הפך את שביתת הרעב שלו לנשק פוליטי, ישראל חייבת לנהוג כפי שנוהגים בכל מעשה או פגיעה באינטרסים שלה, לבלום ולהילחם.

כאן זה לא קרה. האיש שובת מעל חודשים, וחברי הכנסת, הממשלה, המשפטנים והרופאים משחקים בנדמה לי, סוג של תרגילים אקדמיים.

האיש הפך את כלי התקשורת למשרתיו ולמשרתי העניין הפלסטיני-הג'יהד האיסלמי-והחמאס, ויום יום מהדורות החדשות והיומנים עוסקים בו ללא הרף. פתאום, ערוצי הרדיו והטלוויזיה הפכו לקתדרה אקדמאית לליבון סוגיות משפטיות וכל החיילים בצבא שונאי ישראל נוטלים חלק בדיונים ובראיונות באמצעי התקשורת.

אמרנו עם חכם?! ממש לא. ככה לא מתנהג עם הנמצא במאבק פוליטי וצבאי מול אויביו. הרי כל מטרתו של עלאן וחבריו למאבק הוא לחבוט בישראל ולגרום לכך שהתקשורת תשמור את הנושא גבוה בסדר היום הציבורי, ואנחנו ממש מתנדבים לעשות עבורם את העבודה.

ההחלטה של בג"ץ מיום רביעי בלילה הייתה יצירתית בכך שהשופטים קבעו שהם 'מתלים' את צו המעצר המנהלי בשל מצבו הרפואי והנזקים שנגרמו למוחו, ויחזרו לדון בעניין בהמשך. ההחלטה של בית המשפט מצילה איך שהוא את כבודנו הלאומי וכנראה שבכל זאת מעט חוכמה יש עדיין.

 

 

 

 

גם במתים מפלים

נושא ההתייחסות למותו של אדם מוכר, ידוע, חשוב במדינת ישראל באמצעי התקשורת, חשוב שילובן ויקבעו כללים לסיקור ודיווח.

לא יתכן שרק אנשי התקשורת יחליטו על פי רצונם מתי לסקר שעות וימים מותו של מישהו ומתי להסתפק בציון המקרה בצורה לאקונית או להתעלם מלכתו מאיתנו.

אני מתכוון למותה בטרם עת של הזמרת והשחקנית המחוננת והאהובה רמה מסינגר ז"ל.

כמובן שכאבה של המשפחה וחבריה כן ואמיתי, אולם שיקול הדעת בהעלאת הידיעה שוב ושוב מהרגע שהיא נפטרה ועד שהובאה לקבורה לא יכול להישאר בידי מי שהמיקרופון והמצלמה הופקדו בידיו כבעל תפקיד תקשורתי, כתב, צלם או עורך.

בכל מהדורות החדשות הידיעה הובאה והגדילו לעשות ברשת ב' ביומן הצהרים כאשר משך דקות ארוכות שידרו וסיקרו מהשטח את האירוע. ואם לא די בכך, ממש לפני החדשות של השעה שתיים במסגרת פינת התרבות, שוב דיון וסיקור. לא ייאמן.

שלא אובן שלא כהלכה. אני מדבר רק על הקריטריונים בהם צריכה התקשורת לדווח במקרה של מוות של אישיות ידועה, חשובה או מעניינת. מה מקומו של שיקול הדעת? האם כאשר מדובר מאחד מהחבר'ה, מה שמתקרא אומנים ואנשי תרבות, אזי הדיווח יהיה בלתי פוסק ובמינון מוגזם, כמו שקורה היום עם מותו של אומן, משורר, זמר או איש במה. או צריכים להילקח בחשבון גם קריטריונים אחרים כמו: תרומתו של האיש/ה לתרבות, לחברה, לצבא, לאקדמיה או כל נושא חשוב אחר. העניין צריך להידון באופן ענייני יותר מאשר זה נעשה היום.

הנושא הזה עולה כל פעם שמישהו מהברנז'ה הולך לעולמו.

אין לי דבר ולא חצי דבר נגד רמה מסינגר ז"ל. יהי זכרה ברוך.

 


 

אולי יעניין אותך

Bottom ad