היום ה-26 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

הקולנוע הישראלי בשירות הפלסטינים

נתחיל מהדוגמאות הטריות של השנה.

שני סרטים נבחרו לקטגוריית הסרטים הדוקומנטריים, "חמש מצלמות שבורות" ו'שומרי הסף'.

על הסרט הראשון חבל להכביר מילים כי מראש לא הייתה לי ציפייה לאיזושהי פוזה צדקנית. ההיפך, הבמאי הפלסטיני, בורנאט שמו, הפך את יומן האירועים של ההתנגדות הפלסטינאית, האנרכיסטים, פעילי השמאל הקיצוני ומשתפי הפעולה בארץ ובעולם נגד בניית גדר ההפרדה בבילעין, למסמך חד צדדי-פוליטי-אנטי ישראלי.

מרוב שקרים 'שכחו' הבמאים לציין שהגדר הוקמה כתגובה לטבח היום יומי שביצעו פלסטינאים ברחובותיה של מדינת ישראל הריבונית, ולא כיוזמה להציק לתושבי בילעין, לשם הצקה. את העיקר, שכחו כמו תמיד.

המועמדות של הסרט עלתה לבמאי בחמש או יותר מצלמות שבורות, ובבמה חופשית להשמיץ את ישראל מעל כל במה הוליוודית.

בכוונה איני נכנס למהותו של המאבק, אולם מרגע שיש מאבק מן הסוג, אני 'תופס' את הצד הישראלי-יהודי. מה עוד שלא מדובר בתחרות על הצגת האמת האובייקטיווית, על ה'אמת' של הפלסטינים, שאינה האמת שלנו.

 

באשר לסרט השני, 'שומרי הסף'. על אף שמדובר בסרט שלכאורה נושא שישה כשרויות גלט, כמספרם של ראשי השב"כ המופיעים בו, הרי שפיו של הבמאי, דרור מורה שמו, הפך את הסרט לסרט גרוע יותר בקטגוריה של שנאת ישראל. הסרט 'חמש מצלמות' הוא אנטי ישראלי והוא צפוי. אבל, מה בעצם גרם לבמאי של 'שומרי הסף', מורה להיות כלי בידי שונאי ישראלי ברגעיה הקשים של ישראל בעולם?

מה הביא את מורה לנצל שישה ראשי שב"כ, שזכויותיהם ותרומתם לביטחון ישראל מסתכמות במאה ושמונים שנים, שנות שירות מצטבר של השישה למען המדינה?

איני יודע, אולי האיש חש בהארה כמוה קיבלו רבים ורעים לפניו כשהחליטו להיות כנועים בפני הפריץ הגוי ומשת"פים עם אלה שבידם להעניק את האוסקר?

מאכזב ומתסכל להיות שליח של סרט כזה בעל כורחך. מתסכל לא פחות לדעת את האמת ולראות את השקר עומד מול מצלמות הטלוויזיה והמיקרופונים ויורק את דברי השטנה שלו.

אבל, הייתה גם נחמה. מסתבר, שאוסקר, לא מעניקים עבור ליקוק וחנפנות אלא על יצירה, שקודם כל אמורה לכבד את יוצריה, מה שאי אפשר לומר על הבמאי דרור מורה.         

נ.ב

לעומת מורה, האמריקאים, ממציאי אומנות האשליה והוליווד, העניקו את האוסקר לסרט 'ארגו' המספר את סיפור חילוצם של בני הערובה באיראן של מהפכת חומיני.

כן, ומי שהעניקה את האוסקר הייתה לא אחרת מאשר האישה הראשונה של אמריקה, מישל אובמה, אשת הנשיא.

ועוד דבר. ישראלים-יוצרים המייצרים באופן קבוע סרטים המציגים את הצד הפלסטיני כ'צדיקים' ואותנו כ'רשעים', ממשיכים לתרום לכך שהעולם עוד עלול להעניק את פרס האוסקר לפלסטינים במאבק האמיתי, לא בקולנוע.

 

טובחים, וטובחים חזרה

השבוע ביום רביעי כשהשמש באמצע היום, כפי שנהגו הגששים לומר, קיבלנו תזכורת לוהטת ורועשת על המציאות בגבול המזרחי שלנו עם סוריה. פגז, עוד פגז, נחת ליד ישוב יהודי ברמת הגולן, ובנס לא היו נפגעים.

…פגז אחד, כמו סנונית אחת, לא מבשר את בואו של האביב הערבי בשערי מדינת היהודים. אבל הרבה פגזים? זה כבר לא אביב אלה פעמי מלחמה שאולי באופק.

כן, גם אני לא רוצה מלחמה. גם האוזן שלי רגישה לאזעקות הצופרים ושריקת הקטיושות, תאמינו לי. אבל מה לעשות, שזה לא אנחנו שיורים, יורים עלינו.

התחושה שיש מי שדואג 'להרגיע' אותנו, ובעיקר את מנהיגנו 'קלי הדעת' ו'בעלי האצבע הקלה על ההדק', שמא חלילה לא נהיה מוכנים לגרוע מכל, קצת מרגיזה ואפילו מסוכנת.

מרגיזה, בגלל כל הסיבות שאתם מכירים על יפי הנפש שתמיד מפנים אצבע מאשימה אל ליבו של המנהיג היהודי כאילו הוא אשם אוטומטי, ברצותו תהיה מלחמה וברצונו יהיה שלום.

מסוכנת, בגלל שיש שמתחילים להאמין שאם במשך שנים מזהירים אותנו אותנו מפני האויב האיראני, הסורי והחיזבלאיי, ולא קורה כלום, אז גם לא יקרה. "נו, אתם רואים, מדובר בשוחרי שלום  אצלם. אנחנו מחרחרי מלחמה. עובדה הם לא תוקפים אותנו".

הסכנה הזאת מלובה בצורה לא מידתית ולא אחראית גם על ידי פוליטיקאים הבטוחים שבמים העכורים של הביצה המזרח תיכונית הם ידוגו לוקוסים. אפילו ראשן של קרפדה מתחילה לא ימצאו.

זה שהמצב לא פשוט, אנחנו יודעים. אבל, זה שאפשר היה לצפות למעט סולידאריות איתנו ועם האינטרס הישראלי בהתפתחויות האחרונות גם מצד אלה שממש לא סובלים את הממשלה והעומד בראשה, תסכימו, לא היה מוגזם לצפות.

בכל זאת, פגזים וטילים כמו סנוניות עפים באוויר, ולך תדע היכן ינחתו בפעם הבאה…

 

לפתוח את הלב והכיס

בין פורים לפסח מפריד חודש, אבל האמת? אנחנו כבר בפסח, אם נסתכל על הטבע שפרץ מוקדם השנה ואם נעיף מבט על תלושי השכר של מנכ"ליי עמותות התמיכה במתקשים בחיי היום יום.

נקדים ונאמר שאף אחד לא מצפה שבעלי תפקידים גם בעמותות העוזרות לחלשים, לא ישתכרו עבור הזמן והעבודה שהם משקיעים. מאידך, קשה להשלים עם העובדה ששכרם די-זהה לשכר מנכ"לים בארגונים הפועלים על בסיס עסקי של רווח והפסד.

השבוע, כמעט כמו בכל שנה בתקופה הזאת, יש מי שדואג לחשוף את שכרם של מנהלי העמותות ממש לפני הקמחא דפסחא, ולא במקרה. הפור נפל השנה על עמותת 'עלם' לנוער בסיכון. נאווה ברק נשיאת העמותה והמנכ"לית משתכרות יחד חמישים ושישה אלף שקלים לחודש.

24 אלף שקלים לנאווה ברק ו-32 אלף שקלים למנכ"לית.

…בשבועות הקרובים נוצף בבקשות עזרה לקראת הפסח. נקודת המוצא שאם מישהו מבקש, כנראה שהוא זקוק לעזרה, אם בכסף ואם במצרכים.

מה עושים? כיצד נוהגים במקרים שיש פניות מגופים ומארגונים מול פניות של אנשים פרטיים? קשה להחליט, וכל אחד ינהג על פי הבנתו ושייתן כנדבת ליבו ויכולתו הכלכלית.

רק דבר אחד רציתי לומר. אם כבר נותנים, תנו לעניי עירנו. הימים קשים ויש רבים הזקוקים לעזרה. לא כל אחד מסוגל לפרוץ את מחסום הבושה ולבקש.

השנה במיוחד שכל כך הרבה מדברים על השוויון בנטל כלפי המדינה חשוב להיות ליד אלה שקשה להם. לא צריך לחכות שיבקשו, אפשר ורצוי להתעניין בין חברים ובני משפחה מי זקוק לעזרה, ולתת.

ומילה לעמותות ולארגונים הממוסדים. כל חג מחדש אנו נחשפים לתמונות המכוערות בהן נראים תושבים מהעיר מושיטים יד לקבל חבילה. התמונות האלה אין מקומן במקומותינו.

אפשר וצריך להנפיק כרטיס או תו קניה ולמסור אותו בצורה שקטה לנזקק.

לפני שנשב ל'סדר' בעוד כחודש כדאי לסדר את העניינים שבלב ובנפש ולגלות יותר חמלה כלפי אלה שמזלם לא שפר עליהם ואין ידם משגת להעלות על השולחן תפריט ראוי לחג החירות.

כן, גם לעזור בדברים אחרים כמו: בגדים, נעליים ושיפור מצב הרוח.

כי לתת, זה קודם כל לקבל.

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad