היום ה-27 באוקטובר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

הקסם שבאמריקה

בשבוע שעבר הייתי בארצות הברית (שיקאגו וניו יורק). מי שמכיר את ארצות הברית מבין שהכל שם שונה. התרבות, המטבע, התחבורה, שקע החשמל. אפילו המידות של המשקל, מזג האויר והמרחק הם לא כמו שלנו. אבל הכי הכי שונים שם הם – האנשים.

האחידות והאחדות הם מילים שלא קיימות שם בלקסיקון. סינים, הודים, מקסיקנים, ערבים, חרדים, אירופאים, שחורים, לבנים, חומים, מקועקעים, מחוררים, פשוט הכל.

אחרי מספר נסיעות ברכבת בתחתית בעיר התחלתי לחבב את מה שאני רואה. המון אנשים, המון תרבויות, המון צבעים, המון שפות, אבל, וכאן יש אבל ענק, אין גזענות, אין שנאה, אין חשדנות, אין התנשאות ובמילים אחרות אין את מה שאנחנו מכירים כל כך טוב, את החלוקות והמחלוקות. תחילה זה נראה יותר כמו התיאור של ימות המשיח, כולם שווים ואף אחד לא מזלזל או מציק לשני. תחשבו על זה, כמה מדהים הדבר הזה נראה, אף על פי כל השוני, אף אחד לא בודק בציציות ולא בזכוכית מגדלת איש את רעהו. כמחשבה נאיבית ניסיתי לחשוב על בורא עולם שיצר את כל היצורים מסביב, ועד כמה הוא שמח לראות את כולם חיים ביחד, באחווה, בשלום וברעות.

קצת אבסורד, אך באחד המקומות המתויירים שם, קיבלתי שירות נפלא מבחור צעיר ממוצא איראני, כשאת העסקה סגרתי עם המנהל הסורי שלו. כשסיפרתי להם שאני יהודי-ישראלי זה לא ממש הזיז להם. בנוסף, באחת הנסיעות שלי דיברתי עם נהג המונית שהיה מוסלמי ושתהיתי בפניו איך זה שאמריקה לאף אחד לא מעניין מאיזה מוצא אני, הוא שאל "איזה חברה המקרר שלך?" עניתי לו "LG". הוא אמר לי "ושלי סמסונג. אתה מבין, זה בערך ההבדל בין יהודי לנוצרי ומוסלמי בניו יורק, סה"כ תווית שלא מעניינת אף אחד".

בהשוואה אלינו בארץ הקודש, זה נראה כמעין חזון אחרית הימים. אין מזרחים, אין אשכנזים, אין יהודים, אין ערבים, אין פריפרייה, אין מרכז, אין הזויים ואין כפייה (משני הצדדים), אלה כולם מקבלים את כולם, ולא בונים פרופילים אחד לשני עוד מבלי לדעת להבין מי עומד מולך. סוג של "אור ליהודים".

אז זהו, נסו קצת לחשוב למה אנחנו באמת כאלה. למה הגויים מאירים לנו מציאות יפה, ודווקא אנחנו לא תמיד מצליחים להכיל אחד השני?

אין כאן "תשובה נכונה", אך כמה אירועים שחוויתי בנסיעה למדו אותי להסתכל אחרת, גם על הדברים הטובים לכאורה. אחת השאלות ששאלתי את עצמי, מה גורם לאותם מיליונים לנהוג בסבלנות, כבוד ולכבד את השונה? זה קצת לא רומנטי או אולי לא ממש חיובי לחשוב ככה על ידידנו הטובים בעולם, אך נראה שכל המציאות המקסימה הזו שנוצרה במדינה שהיא למעשה מדינת מהגרים, נובעת מהסיבה שלא ממש איכפת להם אחד מהשני. זה נראה שמי שמגיע לניו יורק מגיע בד"כ להצליח, ליהנות, לעשות כסף ולהראות איך שבא לו, ולכן זה לא ממש מעניין איך איזה צבע עור יש לבן אדם שיושב מולך ברכבת, מה הוא חושב ואיזה קעקוע הוא החליט לצייר על הירך. חוסר הקשר בין התרבויות, המטרות והאידיאולוגיות מטשטש ואף מעלים את העניין אחד בשני.

מספיק לעבור בשדרה אחת ולראות עשרות מקבצי נדבות, שרועים על הרצפה, בקור מקפיא, עם איזה שלט מקרטון, ואלפי אנשים עוברים לידם ולאף אחד לא איכפת. באחת הפעמים שהייתי ברכבת נכנס אדם ופשוט החל לבכות ולהתחנן לעזרה (סיפר על מצבו הקשה). כולם סובבו את הראש (מלבד יהודי צדיק שהביא לו כסף וכרטיס ויזה טעון). האיש המסכן חלף מול ההמון שאפילו לא התאמצו להביט מי הבנאדם. אגב, כל זה לא ימנע מהם לעזור בשמחה לכל מי שישאל איך מגיעים לרחוב מסוים, אך חוץ מנחמדות נעימה ועזרה לשאלות, זה נראה שלא ממש איכפת לאנשים מה קורה מסביב.

ונחזור אלינו. אם כך, למה אנחנו כל כך רגישים אחד לשני, ולמה אנחנו מרבים להתלונן על כפייה, תרבות קלוקלת, והאשמות הדדיות. ולמה? בדיוק מהסיבה ההפוכה של ניו יורק, אכפת לנו אחד מהשני, איכפת לנו מהמדינה, מהתרבות המשותפת, מהגורל המשותף. פשוט חשוב לנו שיהיה כאן טוב, שיהיה לאחרים טוב, ולכן מיד כשאנחנו מזהים סכנה אנחנו משתוללים, צועקים, מתייגים ונרתעים כדי שלא יקרה שוב.
ארצות הברית היא מדינה קפיטליסטית בצורה קיצונית וזה מה שמשקף גם את הלך הרוח ברחוב. מה ששלי שלי, מה ששלך שלך. לעומתם בישראל אנחנו חושבים אחרת, אומנם הממשל אינו סוציאליסטי במובן הטהור של המילה, אך ארגוני הצדקה, האיכפתיות ההדדית ודאגה כלפי כל אחד מהעם הם דברים בלתי נתפסים. אז נכון, אולי נראה ישראלים שדוחפים בתור לקופה במאפיה, אבל מה שבטוח שיהיה מי שידאג שהם יגיעו למאפיה.

 

משפט מהיר

סיפור קטן על חוויה משיקאגו. כשהגעתי לשם הרגשתי לרגע מעט אבוד. מקום ענק, מהיר מאוד, זר ומיוחד. גם ביקור בבית הכנסת, ובמסעדה כשרה לא סיפקו לי את הצורך למצוא פרטנר לשיחה ולהעביר שיחת חוויות ישראלית…

אחד המשתתפים בכנס בו השתתפתי סיפר לי שאחד הפרטנרים של הכנס דובר עברית. מיד רצתי אליו בהתלהבות כדי לשאול אותו "מה קורה צדיק"?. פגשתי בחור מקסים, סימפטי ומאוד לבבי. כמו כל ישראלי מצוי, מיד שאלתי מאיפה אתה? מכיר את? וכו', אך הסיפור שלו הוא אחר לגמרי, הוא היה קצין בצבא, גר בארץ עד גיל 24 בערך, ומשם עזב לדאלאס וחי שם כבר 18 שנים.

השיחה התארכה ודיברנו על פרטים טכנים הקשורים לכנס ומשם התגלגלנו לעוד מספר נושאים מרתקים. בימים שאחר כך פיתחתנו עוד ועוד שיחות על המון נושאים. הרגשתי שהבחור שעומד מולי הוא אדם מקסים, ואני בטוח שאם הייתי פוגש אותו בעיר, היינו נשארים ידידים טובים, שכן השיחות איתו היו מאוד נעימות ונינוחות. אדם מעניין מאוד, מקשיב היטב ולא חסר לא אינטלגנציה בלשון המעטה.

התפנית של הסיפור התרחשה יום לפני סיום הכנס. נפגשנו שוב, הפעם במעין "מסיבת סיום" שערכה החברה המארגנת. ישבנו ביחד בשולחן ופחתנו בשיחה על החיים האישיים. סיפרתי לו על החיים בישראל, על הילדים, על המשפחה. הוא סיפר לי על הילדות שלו בקיבוץ, השירות בצבא כקצין, ועל המעבר לאמריקה. שאלתי אותו "רגע, אתה נשוי?" הוא ענה לי "כן" בחצי היסוס והראה לי את הטבעת נישואין. ההיסוס גרם לי לחשוב שהוא חושש מהשאלה הבאה שלי שלא איחרה להגיע "רגע, אשתך יהודייה"? . והוא ענה לי "לא, אני נשוי לגבר". כאן חלה תפנית נוספת בשיחה. לכאורה איך יכולים דתי-מזרחי-פריפריאלי וחילוני-קיבוצניק-יורד מהארץ-הומו-שנשוי לגבר לתקשר? ומה הקשר ביניהם בכלל? לשמחתי לא נתתי למחסום הפסיכולוגי לעצור אותי והמשכנו לשוחח דווקא בנושא הזה. איך זה קרה? ממתי אתה יודע? איך המשפחה הגיבה? ועוד שאלות שהגיעו ממקום של סקרנות ולא ממקום של אנטיגוניזם, רחמנות או התנשאות.
יכול להיות שאם אותו בחור שסיפר לי שיש כאן דובר עברית היה מוסיף את הפרטים שידעתי בדיעבד, לא בטוח שהייתי  פונה אליו או מנסה לפתח איתו שיחה כשאני חושב על בתכל'ס, יש כאן בחור מדהים, אישיות נפלאה למה אנחנו צריכים לשפוט אחד את השני בגלל הנטיות, העדפות והמעשים. כמובן שאיני בא לשבח את עצם העובדה כי הוא רצה "להתחתן" עם גבר, ובוודאי שיש כאן בעיה דתית, ואולי אף אנושית אך אם נחשוב לרגע, איזה מדהים לגלות שמאחורי הפרופיל הכל כך מרחיק עומד אדם נפלא.
אני מקווה שהסיפור הזה ילמד אותי (ואולי גם את חלקכם) להכיר קודם את הנשמה של מי שעומד מולך, ולא את הגוף. כי מאחורי כל הבגדים, הסגנון, הצבע, מסתתרת נשמה יהודית קדושה.

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad