מי אשם?

נו, אז מי אשם בסגר המתקרב? הממשלה החדשה, או המיליון שלא התחסנו?

מי הביא עלינו את ממשלת השעטנז הזאת? ביבי בעצמו או חברי ה"רק לא ביבי"?

מי אשם בשנאת האחים המשתוללת, אנחנו או התקשורת?

מי אשם במחירים הגבוהים של הירקות והפירות? החקלאים או רשתות השיווק?

מי יותר אשם בשרשרת ההדבקה? החרדים בגל הראשון, או החילונים בגל הרביעי?

ובגלל מי משלמים יותר מיסים? התקציבים לישיבות (ז"ל), או התקציבים למגזר הערבי?

לשאלות הללו, ועוד רבות אחרת אין באמת תשובות אמיתיות, משום שהכל בעיני המתבונן. אותו מתבונן שעסוק בעיקר בראיה החוצה ולא פנימה.

אנו עסוקים כל הזמן בלהגדיר, להכריע, לדרג ולהציג כל פריט בעולם בטבלה בעלת שתי עמודות, שנאה-ואהבה. כנראה שאם היינו מוסיפים עמודה נוספת של "לא החלטתי\לא רלוונטי" היא הייתה ריקה, משום שאנחנו מהונדסים לסמן את אובייקטים בעולם בלייק או דיס-לייק.

למה זה קורה? כי אנחנו אוהבים להיות צודקים. כל הצדק, כל האמת, כל היושר רק אצלנו, וחסרונות? יש רק אצל הזולת. הוא זה שצריך לתקן את דרכיו, בעוד אנחנו מושלמים.

אנחנו מחפשים אשמים לכל דבר, כאילו החיפוש הוא המטרה ולא הדרך אל הפתרון. חודש אלול הוא הזמן הנכון והאמיתי של מי שרוצה באמת להתעלות ולהתקדם אך אינו מתעטף בגלימת הצדק, אלא שואף לקבל תוכחה וביקורת. ימי הסליחות מאפשרים לנו לפתוח את הלב, להסתכל על עצמנו בכנות, ולסדוק את שריון הצדק שלנו.

יש פרשנים בחדשות, ויש בפייסבוק, ויש בשולחן השבת ובעיקר יש לנו קולות פנימיים שמפרשים את המציאות כמו שאנחנו רוצים להבין, כדי לתת לנו הרגשה שאנחנו בצד הנכון, וכל השאר מחורפנים.

הרב מנחם ברוד (דובר ארגון חב"ד בישראל) כתב בעבר "תמיד אומרים שבארץ אין רגע דל, אבל לאחרונה כבר קשה לעקוב. דומה שהחיים נהפכו לזירת אגרוף בלתי-פוסקת, ובכל יום פורצת פרשה חדשה לראש הכותרות, ועמה הוויכוחים והפולמוסים וההפגנות. אכן, מדובר בסוגיות חשובות לעתידנו, אבל בתוך כל גלי הסערה אנחנו מאבדים את היכולת להביט פנימה, אל תוך עצמנו. כל תשומת הלב מופנית החוצה אל הסוגיות הציבוריות, ואל מה שאמרו וכתבו ועשו או לא עשו אחרים. ומה איתנו? איך מתנהלים החיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאיתנו?"
"מראש חודש אלול מתחיל חשבון נפש, לקראת יום כיפור. תשומת הלב צריכה לעבור אל עצמנו. עם כל הכבוד לחוק הלאום, ה'הדתה', 'הקרן החדשה', 'הדרת נשים', עפיפוני התבערה ואיראן,– יש עוד סוגיות חשובות לא פחות. איך נראים חיינו? כמה אנחנו משקיעים בלימוד, בהתעלות רוחנית? באיזו מידה אנו מתמודדים עם יצרינו? ומה על חינוך הילדים? וההשקעה במשפחה? האם אפשר לחולל שינוי אמיתי בזירת היום-יום? בסופו של דבר, אלה החיים האמיתיים. אולי הם לא יספקו כותרות ויפרנסו שעות של שידור, אבל בהם טמון האושר האישי ותחושת הסיפוק".

אם נביט פנימה, לבפנים שלנו, וננתח את המילים, המעשים, המחשבות והרצונות שלנו בצורה עמוקה ולא שטחית, לא יהיה לנו זמן להתעסק בחייהם של אחרים. כמו בחיטוט פצעים, כך גם התעסקות וחיטוט של אחרים מהנה באותו רגע, אך גורם לנו צלקות נפשיות, כי מה שחשוב לנשמה הוא האמת והצדק הפנימי שלנו, ולא "משפט צדק" שאנחנו עושים לאחרים.

הייתי בשבוע שעבר בהופעה של אהרון רזאל, ומתוך כל השירים הנפלאים שלו היה משפט (בשיר "זמן הגאולה") שעליו אמר 'רק על המשפט הזה אפשר לכתוב שיר. לא שיר, דיסק. המשפט "לאדם יש לב אחד אם בו נשנא באיזה לב נאהב?". איזה משפט מדהים! אנחנו באמת שוכחים שלא ניתן לתת ברקס וגז יחד ברכב, ואם בכל זאת נעשה את זה, משהו לא טוב יקרה, לנו ולמכונית. בדיוק כך, אנחנו צריכים לזכור שהלב שלנו לא בנוי לביצועים הפוכים, וצריכים להפנות אותו תמיד לכיוון האהבה. אהבת הבריות והזולת, אהבה בין מכרים, בין השונים מאיתנו וגם את עצמנו.

מה הרצון שלנו?

חודש אלול מכונה "ימי רצון". הכוונה לא רק, כפי שאנחנו רגילים לחשוב, לרצונו של הקב"ה, אלא גם לרצון שלנו, אנחנו חושפים בחודש הזה את הרצון האמיתי שלנו. אנחנו מגלים מה השאיפות שלנו ופועלים, עד כמה שאפשר, בהתאם אליהן. כל אחד מאיתנו, בתוך תוכו, רוצה להיות טוב נקי ומרומם יותר. באלול יש לנו הזדמנות להיות באמת כאלה.

אז מה עושים בפועל? מנסים רק לשנות תפקידים, במקום להיות סנגורים של עצמנו, אפשר לנסות להיות גם קטגורים. במשפט הזה אין עונש, אלא פרס "פינוי בינוי", מפנים את המחשבות על אחרים, וככה בונים את עצמנו. אז במקום להביט בשכן שבנה מרפסת לא חוקית, מנסים לעשות תמ"א לבניין האישי והמשפחתי שלנו, ולהביט מלמעלה על החיים, גם של אחרים ובעיקר של עצמנו.

בהצלחה.

זמני הסליחות בקריית שמונה

השנה מתחילים באמירת הסליחות בתחילת חודש אלול (9.8.2021).
ניתן להתעדכן ברשימה המלאה באתר "למען שמו-נה באהבה".
במידה ויש לכם עדכון, או שמצאתם טעות, נשמח שתעדכנו אותנו בוואצאפ \ SMS: 054-3207251 או במייל Yahadut@gmail.com