קל להתחבר למועדים כמו ראש השנה, שבועות ואפילו ליום כיפור. יש אווירה מיוחדת שאופפת את הימים האלה, הכנות, סדר, ניקיון פנימי וחיצוני ואווירה חברתית. תשעה באב, הוא יום נאחס, תרתי משמע. ציר הזמן ההיסטורי מראה שעם ישראל די סובל מתשעה באב ומהימים שלפניו. בנוסף הוא יום לא מסודר. מתפללים על הרצפה, ישנים בלי כרית, נשארים עם תחושת עייפות במהלך היום ואפילו תורה אי אפשר ממש ללמוד. אצל אחרים ט' באב הוא היום בו המסעדות סגורות מבלי שאיש יודע באמת למה.
להבדיל מפסח וסיפור יציאת מצרים, סיפור החורבן הוא לא ממש מוכר. פעמיים נחרב בית המקדש ולרוב מכירים את הסיבות העיקריות: שנאת חינם, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אך בפועל אנחנו לא מודעים לסיפור שמאחורי הקלעים שמזכיר מאוד את הימים האלה. שני מחנות חירשים, צודקים ומתעלמים מההשלכות ההרסניות של הצעד הבא שלהם, אליו הם הולכים בביטחון ובגאווה.
צאו מהסרט
לאומנות יש יכולת להעביר מסרים, לבנות סיפור בצורה מיוחדת, כזו שלא יכולה להגיע באמצעות שיחה, דמיונות או הרצאה. הסרט "אגדת החורבן (שיצא לפני שנתיים) הוא הדבר הכי מוחשי שיכל להציג לי (באופן אישי) את הסיפור טרום החורבן. הסרט מתבסס על סיפורים מהתלמוד הבבלי, וגם אם אינו מדויק ב-100% בפרטים הקטנים, העיקרון עובר, מצייר את הסיפור שלא סופר.
עלילת הסרט מגוללת את סיפור ההרס וחורבנו של בית המקדש השני מנקודת מבטן של שש דמויות, שהנרטיב שלהן ופרשנויותיהן לאירועים שאירעו לעיתים משלימים זה את זה, ולעיתים סותרים.
הסרט נבנה באמצעות הצגת 1,500 ציורים דוממים (8 שנות עבודה!).
הסרט משרטט לנו בדיוק איך מדרון חלקלק של שנאת חינם יכול למוטט את הבית ולהביא לחורבן. הסיפור המצמרר של חברה מקוטבת הנקרעת לגזרים ומתגלגלת ככדור שלג לעבר האבדון. הוא מסופר מנקודת מבטו של בן בטיח, דמות שמקורותיה באגדות החורבן שבתלמוד (מזוהה גם בשם 'אבא סיקרא'). בן בטיח הופך מצעיר תמים ורך מזג אשר השאיפה לצדק ולחירות דוחפת אותו למעשים קיצוניים שישפיעו על גורל העם היהודי עד ימינו.
עם יד על הלב, כמה מצופיו הפוטנציאליים של הסרט הזה שמעו אי פעם על בר גיורא והמלכה ברניקי? כמה מהם מכירים את מלחמות היהודים של יוספוס פלביוס ואת סיפורי החורבן התלמודיים?!
המסר שהסרט מדגיש בסוף הוא חשיבותה של האחדות והסובלנות. כמה צריך להיזהר מאלה ששורפים אסמים (שומעים את המושג הזה הרבה לאחרונה) ומסכנים את כולם. וכמה צריך להיזהר שאלו לא יהיו אנחנו.
חפשו ב'יוטיוב' "אגדת החורבן", לעיתים זה הדבר הכי טוב ומועיל שאפשר לעשות בתשעה באב כדי להיזכר למה אנחנו צמים.
שלום בית בעזרת מחאה
אין ספור ניתוחים, פרשנויות, סיקורים וזוויות מעניינות נכתבו על האירועים שקורים כעת במדינת ישראל. באופן אישי קצת התעייפתי לשמוע טייסים בעד ונגד סרבנות (לא להאמין שאני כותב את זה).
בכל מקרה, השבוע קראתי את הטור של שרון רוטר ממגזין "שביעי", בו היא סיפרה על משהו אחד טוב שיצא מזה. סיפור אוטנטי שמעלה חיוך-גיחוך, אך יש בו הרבה מן האמת אם מביטים בו מאחורי הקלעים.
תקציר:
שרון סיפרה סיפור על ידידה שלה שסיפרה לה שחברה טובה שלה עומדת להתגרש.
"עובר עליה משהו, היא במשבר אמצע החיים". חילונית תל אביבית, בית, ילד אחד שכבר גדל, ובא לה לעשות משהו לעצמה. היא לא רוצה לבשל או לעמוד במטבח, לא לדאוג לבני הבית, לא להתאמץ. היא לא תהיה "סיפורה של שפחה" היא רוצה לעבור הלאה ולחיות את חייה החופשיים…
שרון מספרת שהתאכזבה לשמוע על עוד בית שעומד להתפרק מסיבות לא ממש ברורות, אבל, כאמור, אתה אף פעם לא יכול באמת לדעת מה הולך אצל האחר. עברו כמה חודשים מאז אותה שיחה ולא מזמן היא נזכרה ושאלה שוב לשלומה. מסתבר שהצליחו לעשות שלום. ואיך? היא סיפרה שזה קרה בזכות המחאה וההפגנות. מסתבר שמאז שהתחילה והחברה יצאה לרחובות היא קצת נרגעה, היא מגויסת למטרה ונדמה שהעניינים בבית הרבה פחות מטרידים אותה.
שרון הוסיפה בקריצה שקורים גם דברים טובים מההשתתפות במחאות הדמוקרטיה – זה נותן להם תכלית וכיוון, עוזר להם להתחבר למשהו גדול יותר, למצוא קהילה, לרתום את זמנם הפנוי למען מטרה חשובה ובעיקר עושה שלום בית.
אנשים שעוסקים במהות החיים (ולא משנה באיזה צד או אמונה הם נמצאים), מרגישים וחווים את העולם האמתי, בהרבה יותר מאלה שמתגלגלים, נהנים וחושבים רק על החומר של מחר.
צאו להתנדב, התחברו לקהילות, חפשו מה עושה לאחרים טוב, תפגינו, תפגינו אהבה, תחבקו את הילדים, את הבן\ת זוג, תחבקו את התורה, את החיות, את עצמכם. רק אל תתנו לרשתות החברתיות, לחומר, לתחרות להעיף אתכם למקומות לא רצויים. תשאירו את זה לרוח.
