כמה סכנות יש בפייסבוק; הוואסאפ הזה זה פארק לרכילות, YNET שמאלנים דוחים. ערוץ 20 פאשיסטי. ערוצי הספורט יקרים ולא שווים. אתר "מאקו" זה בכלל אתר פורנוגרפי. אדיר מילר מבזה ומצייר את מציאות שקרית. עיתון "הארץ" מוכר את המדינה לערבים. 'ישראל היום' שופר של ביבי. בתוכנית של אייל גולן הכל מכור. הפוקימונים האלה הרסו את הנוער. רמי לוי גוזר קופון על הציבור. תעודת כשרות עולה המון כסף. הקורנפלקס זה הדבר הכי לא בריא שיש. גוגל יודעים עלינו הכל. הזמן שאני מבזבז ב-EBAY גדול מהחיסכון שלי.
אתם מכירים את זה. זה קורה בטוקבקים, ברחוב, בשיחות בין חברים, וגם אצלנו בראש. אנחנו כל הזמן מתלוננים ומקטרים על אחרים. נכון, זה לא בהכרח רע, ומה גם שרוב התלונות בד"כ מוצדקות ומבוססות, אך חשבתם פעם למה הגענו למסקנות האלה?
כולנו צרכנים, צרכני תקשורת, צרכני טכנולוגייה, צרכני מזון וכל היום צורכים עוד ועוד מידע, אוכל, הנאות וכו', אך במקביל מרבים להתלונן שוב ושוב על עוולות, רמאויות ובעיקר על דברים שנראים לנו לא תקינים. עד כה לא חידשתי כלום, אך הבעיה הגדולה הגדולה שלמרות הכל אנחנו ממשיכים לצרוך את פריטים שהתלוננו עליהם לפני דקה.
אין גולש אחד בפייסבוק למשל, שיכול לומר בביטחון מלא שזה הדבר הטוב ביותר שקרה לאנושות בשנים האחרונות. הטרדות, לשון הרע, וירוסים, ביטול זמן, חטטנות, פריצות ומה לא, אך עדיין אנחנו שם, גולשים, עושים לייק, משתפים ובודקים בקפדנות מי עשה לנו לייק ומי איחל לנו מזל טוב ביום הולדת. כנ"ל קבוצות הוואסטאפ, אתרי האינטרנט, תוכניות הטלוויזיה וכל מה שעושה לנו כיף באותו רגע, ואחרי כן גורר איתו תלונות.
זה קצת אבסורד לחשוב שגולשים רבים מגדירים את דף הבית שלהם לאתר 'וואלה' למשל אך במקביל באים בתלונות לגבי איכות ואמינות התוכן. אנשים רואים סטנדאפ ומרגישים אי נוחות לגבי המצחיקן התורן שעומד על הבמה ומבזה אנשים ללא רחם, אך עדיין לא יוותרו על המופע הבא. כך זה גם בתוכניות ריאליטי למשל, בהן כולם מבינים שהכל מכור, אך עדיין אנחנו ממשיכים לצפות בהן, למרות שאנחנו מבינים שזה יותר דומה להצגה בתיאטרון מאשר לריאליטי. וכך אנחנו נמשיך להוריד אפילקציות שליליות, נקנה ממקומות "מרגיזים", ונמשיך לאכול אוכל בעייתי אף על פי ולמרות ש…
ולמה זה קורה?
כי בני האדם (כולנו) לא מצליחים להפריד בין הצורך ליהנות לבין הצורך לחיות חיים אמיתיים. אין לנו בעיה להתעצבן שוב ושוב על אותו פרשן פוליטי שמכור בצורה מובהקת לאג'נדה מנוגדת להגיון שלנו, אך למרות זאת אנחנו נמשיך לעקוב אחריו בפייסבוק, ולחכות שהוא יאמר את דברו בטלוויזיה. מי שעוד לא זיהה את האסון הגדול, מדובר כאן בחוסר יכולת לחיות בצורה שאנחנו מאמינים בה ורוצים אותה. אנחנו מכניסים מראש לעולם של שקרים מכורים, אפליות וטרנד ציבורי ומתנתקים מהאמת הפנימית שלנו שזועקת ואומרת "דיי, זה לא נכון!". מכירים את זה שלא מזמינים למסיבת כיתה את הילד האווט-סיידר, ואנחנו מרגישים שהלב נחמץ, והמסיבה הזאת לא ראויה, אך בכל זאת נגיע לשם? זה בדיוק אותה הרגשה כמו בחיים האמיתיים. אנחנו נמשיך להתלונן בקול או בלב, ובמקביל נמשיך נקיים את מצוות הקביעות באותו נושא.
כל אחד צריך לעשות עם עצמו רגע חושבים, לעצור ולשאול את עצמו איפה טעינו, איפה אנחנו טועים ואיך נפסיק לטעות מחר. אם על אריזת האוכל האהוב עליכם היה כתוב "מכיל רעל", לא היינו קונים, משום שהסכנה ברורה ומיידית, אך במציאות שלנו ההנאות הנלוות מטשטשות את אזהרת הרעל, עד כדי העלמה מההגיון וכך, אנחנו שוב ממשיכים לשתות מהציאניד שנראה כמו מיץ אקזוטי.
כמובן שלכל אחד יש את האמת שלו, המשקפיים שלו והמסקנות שלו. כך למשל אדם אחד יאמר "אני מבין שסמרטפון ממכר אותי, ומבזבז לי את הזמן", והשני יאמר "זה מכשיר נפלא שחוסך לו המון זמן, כסף ואנרגיות". מצוין! כל אחד רואה את זה אחרת, אך הבחור שכבר מבין שבאופן אישי הסמרטפון עושה לו רע, צריך לחשוב איך הוא מתקן את הנזקים, החל משינוי דפוס השימוש ועד היפטרות מהמכשיר. כמובן שכל אחד הוא אינדיבידואל ורשאי לראות את המציאות מנקודת מבטו, אך אין הוא רשאי להבטל מהתיקון שלה.
זה מזכיר לי מקרה בו ישבתי במספרה וראיתי אבא, חובש כיפה, עם בנו שממתינים בתור. במשך 10 דקות הוא רק סיפר איך הוא נגעל מבני הנוער שעושים היום את תספורות החסה (גילוח מאחורה וערימת שיער מלמעלה), כמה הדבר הזה מזיק, איך זה לא ברוח היהדות, ואיך הרצון לחקות אחרים מטשטש את הרצונות הפנימיים וכו'. כשהגיע תור הבן שלו הוא אמר "טוב, תעשה לו את התספורת הזאת, מה אני יעשה הוא ישגע אותי אם לא".
הסיפור הזה רק ממחיש את המציאות שלנו היום, תמיד יש גורם חיצוני שמשפיע עלינו החברה, הילדים, העבודה, האופנה או סתם הרצון להיות דומה, וכמעט תמיד זה נגמר ברע.
