הדברים נכתבים טרם החתימה על ההסכמים הקואליציוניים בין המפלגות שירכיבו את הממשלה הבאה, הממשלה השלושים ושלוש של מדינת ישראל הריבונית.
קטונתי מלחלק ציונים לאלה שבהבל פיהם הולכים לשנות את פניה של מדינת ישראל. לשנות, כן. לְמַה? זאת השאלה הגדולה.
היפה במדינה דמוקרטית היא העובדה שכל אחד יכול לתת ביטוי לרצונותיו ולהעדפותיו באשר למפלגה זו אחרת, ובמיוחד לפני שהבחירות מוכרעות.
אחרי שהעם אמר את דברו ויש פרצופים לאידיאולוגיות ולהבטחות, צריך לשנות תנוחה ולעבור ממצב של 'אני יודע הכל, אני רוצה הכל', למצב של 'זה מה שאני שווה בעיני העם, ועם זה אני הולך לספק את 'הסחורה".
נראה שהנוסחא הזאת הוגנת כלפי כולם ואינה מפלה בין אלה לאלה.
אלא מה, מסתבר שעדיין יש כאלה שחיים בתחושה כבדה ש'בגדו' בהם, 'אכלו להם שתו להם'. הדברים הגיעו בזמנו לשיא כאשר יצחק בן אהרון ז"ל מראשי תנועת העבודה, אמר אחרי שמנחם בגין ז"ל ניצח בבחירות 1977, במה שכונה לימים "המהפך", "אם זה רצון העם אז צריך להחליף את העם".
הדברים עוררו ויכוח נוקב וחשפו בעיה שנדמה לי שקיימת גם בבחירות אלו.
יש מפלגות ומנהיגים שמשחקים את הדמוקרטיה על תנאי, כל עוד אנחנו בשלטון, בממשלה, משחקים דמוקרטיה, אם אנחנו לא בשלטון, אז אין דמוקרטיה.
יתרה מכך, הם מעזים לכנות את הממשלה "ממשלת זדון" או "ממשלת שמד". מחריד.
אלה התבטאויות חמורות ומסוכנות במדינה דמוקרטית.
אם בזמנו יצחק בן אהרון ז"ל אמר את מה שאמר בגלל תחושת הבעלות והפטרונות שחשו הוא וחבריו לשלטון מפא"י, אחרי כשלושה עשורים של שלטון, היום אומרים את אותם הדברים חברי כנסת שמפלגתם לא תהיה בממשלה.
דבר אחד אפשר לומר בוודאות על כל מי שנמצא במגרש הפוליטי שהפרופיל הגנטי שלו דומה, וזה לא קשור למראהו החיצוני.
בכל מקרה צריך להזכיר לכולם שלא אלמן ישראל.
יהיה טוב.
'הרָבּות'
לא תאמינו, אבל מה שמטריד אותי הם חברי הכנסת שמפלגותיהם ישבו בממשלה ובקואליציה, אלא חלק מחברי וחברות הכנסת שיישארו באופוזיציה.
ברוח הזילות שהשתלטה על החברה הישראלית, אנחנו הולכים לסבול בתקופה הקרובה ממעשים פרובוקטיביים של לא מעט חברי וחברות כנסת מתוסכלים.
האות ניתן השבוע ביום שלישי ראש חודש ניסן על ידי חברות כנסת ממרץ ומהעבודה.
חברות הכנסת החליטו 'לעשות דווקא' במקום המקודש ליהודים, הכותל המערבי. מבלי לנקוט עמדה באשר לסוגיה השנויה במחלוקת זה שנים, אני מסתמך על החלטת בג"צ שהקצה מקום לתפילתן של "נשות הכותל" עם טליתות.
חברות הכנסת, שכנראה הציבור לא מתכוון להתעניין בהן, החליטו לבחור במעשה פרובוקציה, דווקא בכותל.
מדוע? למה? אין תשובה ברורה.
מעשיהן של חברות הכנסת הפרובוקטיביות דומה בדיוק למעשה הפרובוקציה שעושים אנשי הימין במצעדים בכפרי הערבים. כמו שאין משמעות אמיתית למעשיהם של אלה, כך אין שום משמעות, זולת הפרובוקציה וליבו השנאה אצל חברות הכנסת.
בהבדל אחד. את המעשים של היהודים באום אל פחם מגנים יהודים דתיים ומהימין. את הפרובוקציה של חברות הכנסת בכותל המערבי לא גינה ולוּ איש או אישה המשתייכים למחנה שלהם. חבל.
הפרובוקאטוריות
מעניין לעניין באותו עניין.
בתוך ארבעים ושמונה חברי הכנסת החדשים שנבחרו לכנסת יש הרבה תקווה, הרבה חזון ובעיקר דם חדש ובסופו של דבר יביא לשינוי בחברה הישראלית וייתן ביטוי לשכל הישר ולעובדת היותנו מדינה שלא רק תדבר על צדק, היא תקציב כסף למימושו.
צדק במובן הזה הוא לא שוויון. ממש לא. איני מצפה שהממשלה תיתן לכולם אותו דבר, אלא כמו בכלים שלובים תעשה מאמץ לצמצם פערים בחינוך בין הפריפריה ומדינת תל אביב, תדאג לעבודה, בית, בריאות ואיכות חיים לתושבי הפריפריה ביחס למדינת תל אביב.
זה אומר שתזרים לישובים כמו קריית שמונה ודומיה תקציבים לבניית בתים, תספק מקומות תעסוקה לצעירים שמסיימים את לימודיהם באוניברסיטאות ולא חוזרים הביתה, תשפר את רמת שירותי הבריאות (מכון להקרנות) ועוד שורה ארוכה של נושאים.
צריך לדייק ולומר שבחלק מהנושאים הללו עשתה הממשלה היוצאת צעדים משמעותיים (דנציגר במקום הראשון בארץ בהשקה פר-תלמיד), שיפרה קווי תחבורה, והנגישה יותר מבעבר את הפריפריה למרכז.
המבחן יהיה מה תעשה הממשלה הנוכחית בתום כהונתה ביחס למה שקיים היום.
נחיה, נתפלל ונראה.
מחיר החנפנות
את השורות הבאות אני כותב בחוסר רצון ובחוסר חשק.
אבל…
יו"ר הכנסת היוצא רובי ריבלין לא נבחר על ידי חברי סיעתו להיות היו"ר הבא של הכנסת. הוא לא נבחר רק מסיבה אחת. חנפנות.
לא נעים, אולם הדברים הללו נכתבו בזמן אמת כאשר ראובן ריבלין התנהל לא כפי שהוא היה צריך להתנהל מול מעשים פוגעניים של חברי כנסת שאולי לא פגעו בדמוקרטיה (שיקרה לא רק לריבלין, אלא גם לנו) אבל חזרו ופגעו בנו כבני אדם ובכבוד הלאומי שלנו.
ברגעים אלה אין זה המקום לפרט את המקרים ונסתפק בהזכרת ח"כ חנין זועבי… מרמרה…
לח"כ ראובן ריבלין יש זכויות רבות, זכויות שאפשר לספור אותן.
הפגיעה שלו לא הייתה במשהו שהולכים איתו למכולת, אלא משהו שבלב ובנשמה, הכבוד.
ח"כ ריבלין היה צריך לזכור את מה שציטט ראש הממשלה לשעבר לוי אשכול מפרקי אבות "הפנקס פתוח והיד רושמת", כפרה-פרזה על פרקי אבות.
חבל. חבל מאוד.
חוק ראשון
תסכימו, שאחד החוקים הראשונים שעל חברי הכנסת (הנכבדה) לחוקק מיד זה האיסור בשימוש במילה "מדהים" על כל הטיותיה.
אי אפשר לפתח שיחה בנושא כלשהו שהוא מבלי שאתה מופגז במילה הזאת "מדהים".
מילא, פעם, פעמיים, ואתם יודעים מה? גם שלוש פעמים זה נסבל. אבל השימוש המופרז במילה הזאת, שתסלחו לי שאיני מזכיר שוב, גובל בפגיעה בבריאות.
חוץ מזה נראה לי שיהיה מדהים אם חברי הכנסת יוכלו להתאחד למטרה כל כך חשובה.
שומעים "אללה ואכבר"
קורים עוד כמה דברים, חוץ מהקרנבל הקואליציוני אצלנו.
סוריה, למשל. ראש אמן האלוף אביב כוכבי הזכיר לנו אתמול, שבסוריה העסקים 'כרגיל', כלומר, הטבח ההדדי נמשך, והמטרה העתידית המשותפת לאסד ולמורדים האיסלמיסטים הקיצוניים, הם אנחנו.
נכון שכרגע הם עסוקים מעל הצוואר בלהרוג אחד את השני, אבל הקולות לא השתנו וסיסמת הקרב שלהם היתה ונותרה "אללה ואכבר לירושלים!".
טוב, לא נקלקל את השמחה, לפחות עד השבוע הבא…
