היום ה-28 בפברואר , 2021

Select your Top Menu from wp menus

10 הדיברות של הקורונה

 

א. אנוכי ה' אלוקיך
זה קרה ביום ראשון לפני שלושה שבועות. נסעתי במיוחד לטבריה, לכולל של רב חשוב וגדול כדי להתייעץ ולקבל ברכה. כשנכנסתי לבית המדרש, שומו שמיים, עשרות תלמידי כולל יושבים ועוסקים בתורה עם פה גלוי לחלוטין. לא מסכות, לא ריחוק, לא 'התו הסגול' כלום-כלום.
טרם עשיתי פרסה, שאלתי את אחד הבחורים שנראה לי רציני ומבין עניין: "איפה האחריות שלכם? איפה ה"נשמרתם לנפשותיכם"? למה אתם בלי מסכה? "מספיק חולה אחד וכולכם מחר בבית", גערתי בו בנימוס. חייך ואמר לי: "תשמע, שאלנו את הרב איך לנהוג, והוא אמר 'מי שנגזר עליו להדבק – ידבק, גם אם ישמור וגם אם לא'. ולכן יש כאלה שמעדיפים לשמור וכאלה שלא".
כל כך כעסתי שהם לא מקשיבים לפרופ' גבי ברבש ואין להם אינטרנט כדי לראות את הקמפיינים של משרד הבריאות. אך מצד שני אני שומע על יותר ויותר אנשים שכל כך נשמרים ונזהרים ובכל זאת נדבקים. כאלה שסיפרו שכבר חודש לא יצאו מהבית, ובכל זאת הווירוס הגיע אליהם.
אז נכון, זה כל כך מרגיז לראות הלוויות המוניות, הפגנות בבלפור, ואת מדד ההדבקה נשאר יציב ולא יורד, אבל אולי בכל זאת, אנוכי ה' אלוקיך, שהוצאתי אותך מארץ מצרים, מהחולי, מהעבדות והקושי, הוא זה שקובע בסוף מה ואיך יקרה לנו בכל המסע הזה של החיים, בין המדבר למלחמה, למחנה ולתקווה. כמובן שלא משתמע מהדברים שלא צריך להישמר, אבל נראה לי שאפשר להבין שהווירוס מגיע מהאוויר, ומלמעלה.

ב. לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני. בהמשך לחלק הראשון. יש משהו מעניין בלגלות שאתה חיובי. החל מרגע זה, אין מה לעשות. אין חיסונים, אין תרופות, אין המלצות, ואפילו גוגל לא מוצא לך פתרונות מיץ תפוזים? לסחוט לימונים? אקמול? לשכב על הצד? זה לא באמת יכול לרפא, אולי לסייע במידה קטנה בסבל.
אז אחרי שארגון הבריאות העולמי, ניו זילנד, פייזר ושאר ההצלחות הקטנות שריגשו אותנו, הגיע הזמן לזכור שכשאדם נדבק הוא נתון אך ורק בחסדי השם.

ג. לא תִשא את שם ה' אלוקיך לשווא. זה קרה בגלל שנאת חינם? בגלל שלא עונים אמן בבית כנסת? בגלל קהילת הלהט"ב? בגלל ההתחממות הגלובאלית ועוד אינסוף רעיונות שהחליטו בשם ה' מה הסיבה עבורה התפרץ הנגיף. הלקחים שהאנושות תפיק מהמשבר הזה עוד יתבררו בטווח של שנים. כעת אנו עושים כמיטב יכולתנו, מתוך הגיון ותבונה, כדי להתמודד – וחלק בלתי נפרד מהתמודדות אלו הן תפילה, תשובה ומעשים טובים.

Mature 50s Asian man stomachache, pressing on stomach with painful expression, sitting on sofa at home, medicines on table.

ד. זכור את יום השבת לקדשו. בידוד הוא דבר רע, בעיקר כשאתה צריך להתמודד עם החששות, הכאבים והסדר יום שלא קיים. עם זאת, הבידוד, כמו בסוכות, כמו בהתבודדות כמו בשבת, נותן לך מנוחה לרגע מהמציאות שאומרת לך 'עצור'. עכשיו תשקול, תפנים, תעבד, תתמודד ותחשוב טוב מה אתה עושה במוצאי הבידוד שלא עשית לפני.

ה. כבד את אביך ואת אימך. עד הגל השלישי, החלק הראשון של הדיבר החמישי היה רלוונטי מאוד. כולנו דאגנו קודם כל להורים. אותה קורונה שהייתה מחלה במחלקה הגריאטרית, חצתה את הקירות והגבולות, וכעת נמצאת גם בחדרי לידה, ילדים, פנימיות ובעצם בכל מקום. ועכשיו מובן המשך הדיבר "למען יאריכון ימיך", כמה חשוב לנו לשמור על ההורים שלנו, כי רק ככה גם אנחנו נזכה חיים ארוכים בהם הילדים שלנו יכבדו אותנו.

ו. לא תרצח. האם הדבקות המוניות הן רצח? האם הביזוי של החרדים מצד התקשורת הן רצח אופי? האם אנשים שהתאבדו בגלל הסגר הם בעצם נרצחים בידי הממשלה? האם המפגינים בבלפור שעושים בדיוק את מה שעושים החרדים, רק עם שלטים ביד הם חפים מפשע בשם החוק?
השאלות הללו הן רק פרומו לשאלות גדולות יותר, שמובילות לשאלות עוד יותר גדולות. מה שבטוח, זה שכל אחד צריך להסתכל על עצמו ולחשוב כיצד אינו מזיק לאף אחד, לא עם נשק, לא בלי מסכה, ולא בלי פילטר בפה.

ז. לא תנאף. ובמילים אחרות, אל תשברו מעגלי נאמנות: המשפחה, החברים, האנושות – אל תבגדו בהם. אמר את זה הרב חגי לונדין בזמנו (לאחר שהחלים מהקורונה): "זה לא יאמן עד כמה איכפת לאנשים ממני, מאיפה לא התקשרו, מכל מקום שלחו דברים, אוכל, משחקים, ציידו אותנו עד הסגר הרביעי.
ואני יכול להוסיף ולומר לרב לונדין, מחילה מכבודך, אתה בכלל לא יודע על מה אתה מדבר אם אתה לא גר בקריית שמונה. ההתגייסות, האכפתיות והקהילה כאן, זה משהו בכלל לאחרית הימים. בדוק.

ח. לא תגנוב. למה יש לנו את הדיבר השמיני "לא תגנוב"?  זהו הזמן שבו יותר מתמיד נצרך הסדר החברתי. לא לכאוס ולאנרכיה. וברוך השם דאגו לנו לעוד בחירות, עוד פילוג, עוד שנאה, עוד כאוס. ככה יעשה לעם שלא מצא חיסון ליצר ההרס העצמי.

ט. לא תענה ברעך עד שקר. אל תפיצו לרעיכם רעיונות וקונספירציות שמדובר במזימה עולמית שנועדה לשלוט בנו, לדלל אוכלוסין, לצבור כח מדומה וכן הלאה. נו באמת.
יש שטוענים שהקורונה היא "סוג של שפעת" וכן שהחיסונים יכללו צ'יפים שיעקבו אחרינו, וברור היום שמדובר בקשקוש. הם טענו שהילדים יחוסנו ראשונים בכפייה, והזהירו שלא ניתן לילדים שלנו להיעלם בחדר האחיות ללא פיקוח, וברור שגם זו אגדה אורבנית שלא סתם נעלמה, אלא פשוט פינתה מקום לאגדות אורבניות חדשות.

י. לא תחמוד. שמעתם על ההצלחות במלחמת הקורונה של ניוז זילנד, וייטנאם, קפריסין, אוסטרליה וכו'? שם אין קורונה, ואם יש אז ממש בקטנה. בוודאי שהיינו רוצים מאוד להיות במקום אחר לגמרי, ובוודאי שניתן ללמוד מההתנהלות שלהם אך אסור לשכוח, אל תחמדו חיים אחרים מאלה שאנו מצויים בהם. המציאות הנוכחית היא בדיוק המקום שאלוקים שם אותנו. וזה אומר שאנחנו נצמח ונפרח דווקא דרך המסלול הזה.

דיבורים לעניין

והנה קטע שפרסמה סיון רהב מאיר השבוע:
"שלום, שמי מיטל גלאור, תושבת שדרות. הלכתי לבקר הלילה את אבא שלי, שמאושפז במחלקת קורונה, וחזרתי עם שתי חוויות שחשוב לי לחלוק:

בהתחלה, כשלבשתי את חליפת המגן, כמעט נחנקתי. הרגשתי כלואה בתוך כובע ועוד כובע, סרבל, נעליים, מסיכות, משקף מגן. היה לי חם וקשה, אבל המטרה, לראות את אבא לכמה דקות, הייתה כל כך חשובה שהצלחתי להתגבר. פתאום קלטתי כמה תודה צריך לחוש כלפי הצוותים הרפואיים שעובדים כך במסירות נפש, הרבה יותר מכמה רגעים, ולא עבור אבא שלהם אלא עבור ההורים של כולנו. האם הקדשתי רגע של מחשבה לתנאי העבודה שלהם, כבר כמעט שנה?

כשחיכינו בחוץ, עמדו לידי גבר ואישה חרדים, ממוגנים. נרתעתי מהם. 'נו, בטח', אמרתי לעצמי, 'הם הלכו להלוויה המונית ונדבקו, מה הפלא?'. אבל כשהקשבתי לשיחה ביניהם הבנתי שהם שני מתנדבים שעזבו הכול ובאו לעזור מרצונם הטוב. הם חילקו ביניהם את שמות החולים, והביאו קרואסונים חמים לחולה שביקש זאת במיוחד. התחלתי לבכות. הם לא הבינו מה קרה לי, והתחלתי לספר כמה טעיתי בהם, ושבאתי לבקר את אבי המאושפז. האישה הרגיעה אותי ואמרה שהיא הייתה השבוע ליד אבא ועודדה אותו.

מזיעה ובקושי נושמת, התחלתי להתבייש בעצמי. להתבייש באדישות שלי עד היום כלפי הצוותים הרפואיים, להתבייש בסטריאוטיפים שלי כלפי אותו זוג. הרהורי תשובה מיוחדים עברו עליי הלילה, בתוך חליפת המגן. הלוואי שהקורונה תחולל גם בנו מוטציה, של שינוי לטובה. שיהיו הדברים לרפואת אבי, משה בן רחל, בתוך שאר חולי ישראל".

אולי יעניין אותך

Bottom ad