מישל נולד בקריית שמונה בבית שכולו כדורגל. האבא מרדכי מכוכבי הפועל קריית שמונה, גם כשחקן וגם כמאמן השפיע מאוד על הילד ללכת לכדורגל כבר מגיל צעיר.
מישל: "התחלתי את דרכי כשחקן נוער בקריית שמונה ובגיל 16 נפצעתי פציעה קשה שמנעה ממני להמשיך לשחק, אבל האהבה לכדורגל גרמה לי להמשיך להיות במסגרת, והתחלתי בהתנדבות ללוות את הקבוצה ולטפל בשחקנים. שמעון הדרי המאמן והחבר לחץ עלי ללכת ללמוד במכון ווינגייט קורס למעסי קבוצות, סיימתי את הקורס ובמקביל נצמדתי למעסה הקבוצה של גליל עליון ממנו למדתי המון ולאט לאט בעזרתו הפכתי את זה למקצוע והייתי מעסה הקבוצה.
אם יש אדם שבזכותו הגעתי לזה בהצלחה עד היום זהו חברי ואחי שמעון הדרי, אדם מיוחד במינו ואותו אני אוהב אהבת נפש עד היום ולא חשוב לי באיזו קבוצה הוא מאמן.
יוסי תבין, הכדורגל והקבוצה הם כל חיי, מעבר לעבודתי כמעסה תמיד אירחתי בבית ואימצתי לליבי, ביחד עם רעייתי ענת, את כל הזרים של הקבוצה וטיפלתי בהם בכל הצרכים ובכל הבעיות, וענת רעייתו של מישל מוסיפה: "הכרתי את אייל וקראט השוער והיום מאמן השערים אצלי בבית, ועד היום לאחר כל כך הרבה שנים הוא בן בית אצלנו, מבקר קבוע והפך להיות חלק מהמשפחה".
מה עשה לך המעבר משדה המשחק לטיפולים שאתה עושה?
מישל: "עבורי העיסוק בכדורגל זה כל חיי, נכון שרציתי להיות שחקן ואני משוכנע שללא הפציעה שלי היום הייתי מגיע רחוק, יחד עם זאת האהבה למשחק ולקבוצה לא שינו עבורי דבר, עצם העובדה שאני מחובר לשחקנים ומטפל בהם זה נותן לי סיפוק עצום. תראה, הרגלים של השחקנים זה כלי העבודה שלהם. עד כמה שהרגליים נראים חזקים הם מאוד פגיעים. בגלל שלא זכיתי להגשים את חלום הכדורגל דרך הרגלים שלי, אני עושה זאת דרך הרגלים של 11 שחקנים, אתה מבין?!
אני חייב לספר לך חוויה שעברתי לפני המשחק מול רעננה: היה לנו שחקן בשם: איינש דמירוביץ', בלילה שלפני המשחק היה לו חום של 40 מעלות, התקשרתי למאמן שמעון הדרי שהוא גם אדם מאמין, שמעון נסע לבאר שבע לרבי אליעזר אבוחצירה הביא בקבוק מים וביקש ממני לתת לשחקן לשתות את המים ובתוך שניות החום עבר והוא עלה למגרש".
איך זה לגדול בבית שבו האבא מרדכי מויאל שחקן ומאמן נערץ בעיר?
מישל: "עבורי זו גאווה גדולה מאוד, כל חיי גדלתי בבית שדיברו ונשמו כדורגל, שחקנים ומאמנים גדולים תמיד היו אצלנו בבית כמו: אמציה לבקוביץ' ואלי פוקס, הבית שלנו היה מקום אירוח לכל השחקנים וכך אני המשכתי את דרכו של אבי שיבדל לחיים ארוכים. בבית שלנו הייתה מחלקה מיוחדת לא"חמים וכל אחד קיבל את היחס הטוב ביותר. יוסי, אם הדבר היה תלוי בנו, היינו מעמידים בית חם לכל שחקן כדורגל שנמצא באזור".
מישל מחליט בשנת 2006 לפרוש ולהקדיש את זמנו למשפחה היקרה שלו.
לפני כשנה החליטו להקים קבוצת וותיקים ושוב פונה יצחק מנחם למישל ומיד מישל מתייצב לדגל ומתחיל לטפל בקבוצת הוותיקים ועושה זאת שוב בהתנדבות מלאה ועם המון אהבה.
לסיום: "יוסי, אני מאמין שרק על ידי קבוצת נוער כמו היום נוכל לבנות קבוצת כדורגל ונהיה מעצמה בכדורגל הישראלי ולא עוד קבוצה בליגה ואני מודה לאיזי שרצקי שתמך בי לאורך כל הדרך. לאשתי ענת היקרה, שעמדה לצידי לאורך כל הדרך, תמכה ואירחה את השחקנים והשקיעה את כל זמנה עבור הקבוצה.
היום מישל גר במושב בית הילל, נשוי לענת ולהם 3 ילדים: אופיר, סהר ושי שיהיו בריאים.
