בדקתי אם הפקק קפץ, כשראיתי שלא, הבנתי שמדובר בהפסקת חשמל אזורית ואת סופה לא ניתן לשער. לרגע נבהלתי, חשבתי לעצמי האם יכול להיות שהפסקת חשמל ארוכה יכולה לשבש לי את היום: איך אגלוש באינטרנט? באיזה קבצים אכתוב? (אני לא זוכרת איך כותבים בכתב יד)
איך אטעין את הטלפון? החדר עוד היה קריר מהמזגן והכל נראה פתיר. הטלפון הנייד היה מתחת לאף ועדיין עבד, משמע כל העולם בחוץ זמין בלחיצת כפתור. התלות המחשבתית בחשמל הפליגה למחשבות על התלות באייפון. אבל לא עברה דקה וזרם החשמל חודש, ולא היה יותר צורך יותר במחשבות.
אני די בטוחה שהחוויה הקצרה הזאת הובילה למה שקרה בהמשך השבוע: יום עבודה שיגרתי, אנחנו בצילומים של כתבה בביה"ח פורייה: אחרי נסיעה ארוכה, זאת לא בושה, חפצתי בביקור קצר בשירותים. כמו כל בחורה אחראית השארתי את התיק להשגחה. לא היה לי ספק שגם "היהלום היקר" המכונה אייפון נמצא בין יתר החפצים שהיו בתוכו.
כעבור מספר שניות הסתבר אחרת, המכשיר היקר כל כך נפל לאסלת השירותים. שברירי שניות חילוץ זריז, אבל בראש אני כבר יודעת, אף אחד לא יצא מזה בחיים.. זה שאנחנו בבית חולים לא ממש עוזר, כי למתכת הזאת עוד לא המציאו הנשמה.
ההבנה הפשוטה שזה כבר קרה ושאת שקרה לא ניתן לשנות, דווקא הקלה על ניסיונות ההחייאה האבודים. יש מצבים (אולי בעצם כולם) שפשוט צריך לקבל. וחוץ מזה מלבד אי נוחות, הבנתי שמדובר בהזדמנות מעניינת שנפלה בחלקי: ימים ללא טכנולוגיה במציאות שלא מפסיקה להשתעבד אליה.
אז למה התמכרתי בשנתיים (אולי וחצי) מאז שהטלפון החכם נכנס לתמונה: זמינות מידית למיילים, וויז שמכוון לכל חור, מצלמת וידיאו, מצלמת סטילס, מכשיר הקלטה, יומן פגישות עם תזכורות מועילות, שעון מעורר, פתקים לכתיבה, אלוהי הגוגל לכל שאלה, יוטיוב לאיתור שיר שבא לשמוע, אסמאסים שנורים בשניות, ווטס אפ = סוס עבודה מקבלים אינפורמציה, בודקים, מעתיקים, מוסיפים משגרים. רגעים של נחת: פייסבוק, ואינסטגרם.
סיימתי פסקה וזה ממש על רגל אחת. ואני עוד לא נחשבת למכורה קשה.
מאיר בסניף אורנג' בקניון שמונה תמיד מאיר פנים. הוא מקבל אותי בהבנה ואופטימיות עד אין קץ. הוא מגדיל ראש, עושה ניסיונות הדברות, אין שני לו לטיפול במכשיר. אבל הפעם, הוא הסתכל עלי בצער והגיש לי מכשיר סמסונג משנות ה-90: "עם בעיות רטיבות אנחנו לא מתעסקים תמתיני למכשיר חדש".
כמעט ארבעה ימים הסתובבתי עם הממצא הארכיאולוגי הזה. חלק מהתובנות על החוויה הזאת הן שהמכשירים החכמים משפרים את איכות החיים ואת היעילות. (בעיקר כשאתה עיתונאי או משהו בסגנון).. אבל הלקחים המעניינים יותר ואולי גם החשובים יותר הם שלפחות 50% מהפעמים שהיד מושטת למכשיר הזה, זה סתם כי בא לנגוע בו. כי זה פשוט.. כי זה מזמין. רוב האינפורמציה שלא מפסיקה לזרום לא באמת הכרחית, והימנעות ממנה עשויה לפנות זמן לעיקר, שמגיע לכל מכשיר.
