כבר כמעט שני עשורים שאני מראיין אנשים עם סיפור מיוחד מאחוריהם. הראיון עם עמרם קריספין היה שונה מכולם.
עפ"י החוק הלא כתוב – לפני הפגישה המרואיין חושב על מסרים ונקודות אותם הוא רוצה להעביר, ולכן לעיתים כשנשאל שאלה, הוא עונה בכלל על תשובה אחרת אותה הכין מראש. אצל עמרם הסיפור אחר לגמרי. בצניעותו ותמימותו, נראה כאילו נקלע לראיון. וכל פעם שצריך לדבר על עצמו, נראה מתייסר ומרגיש חוסר נוחות. תכף נבין למה.
אנחנו נפגשים בכולל "כה לחי" בשעת בוקר מוקדמת. כאחד שעשה מאות קילומטרז'ים של צדקה וחסדים, הייתי מצפה מעמרם להגיע לראיון עם רשימת מכולת של תרומות, הצלות ותודות, אך הוא לא כזה. הרגשתי לעיתים שצריך לחלוב ממנו סיפורים וזיכרונות. הכל נראה לו כל כך טבעי, עד כדי כך שהוא לא ממש מבין על מה הסיפור, ולמה פניתי אליו.
אז הנה הסיפור במלואו
עמרם קריספין, 78, נולד במרוקו בשנת 1943 בעיר קזבלנקה. יש לו 7 אחים ואחיות. אביו היה סוחר, ואמו היתה עובדת אצל הנוצרים.
כבר בגיל 8 החל לעבוד בעבודות צורפות בקזבלנקה. הוא הבין שלהורים אין כסף לכלכל את הילדים ורצה להיות עצמאי, וכמובן לעזור להוריו. את החנות הראשונה שלו לתכשיטי זהב פתח עמרם כשהיה רק בן שלוש עשרה. הוא גדל בבית עני במרוקו וכבר שם החל לחלוק את רווחיו "הרווחתי טוב בחנות ועזרתי להורי, קניתי להם רהיטים ולעוד שכנים שלא היה להם מה לאכול".
כשהיה בן 22 הגיע לישראל לביקור כתייר והתלבט האם לעשות עלייה, או לעבור לצרפת לצורך מסחר. הוא החליט בכל זאת לנסות את מזלו בצרפת, אך מהר מאוד הבין שעשה טעות לאחר שרימו אותו סוחרים וגנבו לו שלל רב. משם, בגיל 27 עלה לארץ והשתקע בירושלים, ושנה אחר כך כבר התחתן עם אשתו.
בירושלים החל לפתח את הקריירה שלו כצורף ויצרן תכשיטים, הוא קנה ציוד משוכלל ופתח בית מלאכה. לאחר מכן עבר לטבריה שם מצא עמרם שטח אדמה במקום שקט סמוך למלון עדן שבו ניתן להקים מפעל ליצור תכשיטי זהב.
את התכשיטים שהם ייצרו במפעל, הוא וגילה מכרו לחנויות והעסק שגשג. בשנת 1980 סגרו משפחת קריספין את העסק בטבריה והוא העתיק את המפעל לקריית שמונה. ברחוב החולה הוא שכר שטח אדמה והקים את המפעל לייצור תכשיטים, בנוסף למפעל הוא גם פתח חנות ליד "הבזאר של יוסי", חנות שבה מכר את תכשיטי הזהב שייצר במפעל. את החנות סגר לפני כ-15 שנים, אך המשיך ביצור תכשיטים עד לפני 3 שנים.
למה הפסקת לעסוק בתחום?
"עבדתי בזה כל החיים, והגיע הזמן לעצור. אני כבר לא צעיר, ולכל דבר יש סוף. בנוסף, זה מסוכן להסתובב בגילי עם תיק במשקל 5 ק"ג זהב".
סדר היום של עמרם, מתחיל ב-02:00. "אני מתעורר קבוע כל הזמן מאוד מוקדם. מספיק לי לישון שעתיים בלילה ואני מתפקד מצוין, הוא אומר, ומפתיע "אני קם, מתקלח, קורא תהילים עד הבוקר, הולך להתפלל, משם ל"מרכז קנדה", שם אני שוחה עד עשר , ואז מגיע ללמוד בכולל "כה לחי. עכשיו באלול, אני הולך לסליחות מוקדם מאוד".
"לא צריך להיות עשיר, צריך להיות נדיב"
עמרם הוא אדם נדיר, שלעיתים נראה שסיפור חייו לקוח מאיזה משל של סיפורי צדיקים .מאז שהיה קטן, היה עמרם עובד, מתפרנס ותורם לעניים, למוסדות, לארגונים ולכל מי שצריך צדקה. לא ברמה שאנחנו מכירים, לא בסכומים שאנחנו מבינים ולא בהיקף מבוקר. כל מי שהיה פושט יד היה מקבל, ולא רק – עמרם לא היה ממתין שיפנו אליו, אלא היה יוזם בעצמו תרומות ועזרה למי שצריך.
עשרות קירות בתי כנסת בעיר יכולים להעיד, מאות ואלפי אברכים, עניים, אנשי העיר וילדים יכולים לספר על סיוע בבניין, בפעילות, באוכל, במימון ובכל מה שצריך.
סיפרייה חדשה, סלי מזון, מסיבת פורים, חדר אוכל לבית כנסת או כל סיבה אחרת שתסייע לציבור היתה עוברת דרך עמרם. צדקה אצל רבים מאיתנו היא פעילות מזדמנת, או מתוזמנת במידה קלה, אך אצל עמרם זו דרך חיים אמיתית.
אפשר לומר שהיית עשיר בשלב כלשהו בחיים?
"לא, הייתי מתפרנס, עבדתי קשה, ומהרווחים הייתי מפריש לתרומות".
איך יכול להיות שסכום התרומות כל כך גבוה וזה לא מתוך עושר?
"אדם צריך להיות נדיב. אם הוא נדיב אז יקבל כפליים בחזרה. הקב"ה אומר אל תבחנו אותי בשום דבר, כלומר אל תעשו מעשים טובים ואז תחכו למתנות, אך בעניין של מעשר כספים הוא אומר 'ובחנוני נא בזאת', כלומר, תנו מעשר ותראו שאני מחזיר לכם יותר ממה שנתתם. ואחרי עשרות שנים, אני אומר לך בוודאות שהוא מחזיר כפליים".
אך בכל זאת, כדי לתת צריך שיהיה לך מאיפה?
"רוב האנשים מתפרנסים, ולכן כל אחד יכול לתת לפי יכולתו. תמיד שנתתי קיבלתי יותר. היום אני משתכר כ-3,800 שקלים, אך עדיין מצליח לתת, ה' שולח פרנסה".
תן דוגמא
"כשהייתי קטן הייתי אוסף בולים במרוקו. היו לי המון קלסרים ששכבו אצלי במשך שנים בבית. כשכבר ראיתי שלא נשאר לי גרוש בעובר ושב, הלכתי לתל אביב למכירה פומבית ומכרתי אותם. מסתבר שהיו שווים המון כסף. ועם הכסף הזה המשכתי לעזור לאחרים. יש לאלוקים המון דרכים לעזור, אל תדאג לו"
עמרם מלא בדוגמאות כמעט בלתי נתפסות של שפע שקיבל מהשמיים. פעמיים, כך הוא מספר, ביקשו ממנו תרומה, ופשוט לא היה לו. הוא עשה סדר ברכב, ומצא "סטיפה" של 20,000 ש"ח. פעם אחרת מצא בבית חבילה של 10,000 ש"ח.
"מאיפה הכסף הגיע לשם?", אני שואל "אין לי מושג. אולי מהשמיים. אני לא זוכר שזרקתי 20,000 ש"ח בבגאז' סתם ככה, ועוד פעמיים".
לעמרם סיפורים מרתקים ומרגשים מאוד, אך מפאת הצניעות הוא מעדיף שהם לא יפורסמו. אך מי שמאמין ביד מכוונת, מאמין שלעיתים אותה יד גם מחזיקה את המפתח לכספת, ונונתנת למי שנותן לאחרים.
עמרם מנתח את המציאות בצורה מדהימה "אנשים אומרים שמי שיש לו כסף יכול להיות נדיב, כלומר הסיבה לנדיבות היא עשירות, ואני אומר בדיוק ההיפך, מי שנדיב יכול להיות עשיר".
באמצע הראיון קוטעת אותנו שיחת טלפון. על הקו סם בן שטרית, יו"ר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו. הוא מתקשר להודות לעמרם על התרומה האחרונה, ואף רצה להפגש ולהודות לו פנים מול פנים . עמרם בחיוך נבוך מודה לו על השיחה וקובע לדבר אחר כך.
"גם כשאין הכנסות אין סיבה להפסיק"
כבר שנים שלעמרם אין הכנסות. הוא פורע את החסכונות שנותרו לו ובזה מצליח להחזיק היום מוסדות בעיר בארץ, משפחות נזקקות ואף חלק ממשפחתו המורחבת. במהלך הראיון גיליתי שלעמרם יש תדפיס מהבנק (זוכרים מה זה?), ואחרי בקשה מנומסת הוא הרשה לי להציץ בו כדי להבין את סדר הגודל של ההוצאות הקבועות שלו לצורך תרומה. פשוט לא נתפס. זה נראה כאילו המוסדות בעיר נשענות על אדם שהיה יכול לבקש כל דבר, אך משאיר את דמותו מאחורי הקלעים ולא מבקש דבר לעצמו.
איך אתה מחליט למי לתת וכמה?
"בעבר הייתי נותן לכל מי שמבקש, מבלי לחשוב פעמיים, אך כיום כשאין לי הכנסה אני מנסה לחלק העוגה בצורה נכונה. כל אחד שנוסף לוקח מהשאר, לכן אני משתדל לא להרחיב את מעגל התרומות ולהסתפק במה שיש".
מתי זה יגמר? כשיגמר הכסף?
"הכסף לא שייך לי, אלא לקב"ה ,לכן כל עוד הוא מזכה אותי לתת, אני אתן. הכל תלוי בו, לא בי".
פעם סיפר בני אברהמי שהוזמן לבית קפה בשם "קפה מותק" שהוקם ע"י סטודנטים למען אנשים פגועי נפש, שם פגש סטודנט שסיפר לו שפתיחת המקום התעכבה משום שלא היה להם תקציב לרכישת מכונת קפה. "ואז קרה לנו נס… יום אחד הגיע אדם זר חובש כיפה למעונות הסטודנטים, האיש שאל על מטרת המקום והתעניין אם חסר לנו משהו. למחרת הגיע שליח עם מכונת קפה הכי משוכללת שיש. השליח סירב לחשוף את זהותו של האיש ואמר כי זו בקשתו של השולח. זהו, מאז לא ראיתי אותו יותר". זו דוגמא מיוחדת לפועלו של עמרם, מגיע ונעלם מהר. מלבד רכושו, גם רוחו נמצאת במקום, אך הוא לא מבקש לעצמו טובה.
כאמור, החל מאירוח נזקקים בביתם ורכישת חבילות מזון עבורם, דרך מימון מלגות לסטודנטים מיעוטי יכולת ועד שיפוץ בתי כנסת, בנית היכלי תורה ורכישת ציוד יקר ערך. כל מי שדיברתי איתו מאנשים גלמודים ועד רבנים וגבאי בתי כנסת, כולם חזרו ואמרו לי את אותם משפטים "עוד לא נתקלנו באדם כמו עמרם. קשה למצוא מילים כדי לתאר את רוחב ליבו של האיש. למרות שהוא תורם מאות אלפי שקלים, הוא נותר צנוע ונחבא אל הכלים, אין לנו הסבר לתופעה ששמה עמרם מלבד זה שהוא כנראה השליח של אלוהים".
מה עושה לך הנתינה?
"הנתינה ממלאת אותי אושר. לעזור לבן אדם שאין לו זה הכיף שלי. לא פעם כשאני נתקל במשפחות ברוכות ילדים שאין להם איך להאכיל את ילדיהם, אני נותן, גם אם אצטרך לקחת הלוואה בבנק בשבילם. אתה יודע איזה הרגשה טובה זו לפגוש אדם שאומר לי כי בזכותי הוא הצליח לשמור על כבודו ולהביא אוכל הביתה.
מה אתה אומר למי שזכה בעושר, אך משאיר את הכסף לעצמו?
"מסכן, הוא לא מכיר את אלוקים. אתה יודע אני עבדתי קשה במשך שנותיי, התרוצצתי בכל הארץ למכור זהב וזכיתי להתפרנס מעבודה קשה. עם זאת, צריך לזכור שמי שנותן לי את כל האומץ ואת הכוחות לתת לאנשים, זה אלוקים. התובנה הזאת שווה יותר מהכל.
צריך לזכור, הכסף לא שלהם, בסוף כולם מתים ומשאירים את הכל. אתה יודע איך מוצאים מטמון? יש אנשים שלא היה להם שכל, החביאו כל הזמן את הכסף, ולא גילו לאף אחד עד שמתו. ככה אחרי שנים מוצאים איזה אוצר באדמה של אחד שכבר חלף מהעולם ודאג שהכסף שלא לא יחלוף לפניו כל עוד בחיים".
לא מעט אנשים מודים לך בפומבי, רק לאחרונה פרסמו שתי עמותות דף תודה וברכה, כאן בעיתון. בנוסף, לא מעט שלטים תלויים במוסדות ובתי כנסת שמודים לך על תרומתך. איך אתה מרגיש עם זה?
"זה עניין שלהם, כמובן שאני לא מבקש או צריך, אני תורם מסיבות אחרות כמובן. עם זאת, אני חושב שזה טוב למען יראו ויראו. כשאנשים רואים שיש דמות שאחראית לשיפוץ של מבנה, תרומה של היכל או כל מעשה טוב אחר, יש ללמוד מזה ולשאול את עצמך, איפה אני בכל הסיפור הזה של המציאות?"
מעריכים, מכבדים ומודים לעמרם קריספין
לפני 8 שנים, חגגו לעמרם יום הולדת 70, באחד האולמות בעיר. הגיעו לשם כל מכובדי העיר, החל מרב העיר וראש העיר, דרך עסקנים ומנהלי עמותות, ועד עמך מתפללי בית הכנסת. היה קל להניח שהכבוד שרוחשים לו נובע ממעמדו. אך האמת היא שונה. אחרי צפייה של שעה וחצי של קבלת פנים, ריקודים ונאומים, הסיפור הוא שונה לחלוטין. עמרם בשיא צניעותו נראה כאילו מתחמם בצל אהבת החברים אליו, ולרגע לא נראה כמשהו שדורש כבוד, ההיפך, הוא יותר דומה לאורח מאשר בעל השמחה.
אנשים מקרוב מרחוק, מהמשפחה, מהחברים, מהעירייה ומספסלי בית הכנסת באו לתת כבוד לבנאדם שנותן כל כך הרבה. באו להעניק אהבה בחינם.
אחיו הרב אברהם: "אני זוכר את עמרם מגיע עולה חדש ממרוקו דרך צרפת, והוא לא מצא עבודה. היה מתפלל בבתי כנסת וקונה מצוות, פתיחת ההיכל, הרמת ספר תורה, למרות שהבן אדם הזה היה תפרן. לא היה לו כסף, היה מקבל 200 לירות, ואת הכל היה משלם לבית כנסת".
אחד אחרי השני עלו אנשים מקשת רחבה מאוד כדי להוקיר ולהוסיף סיפור נוסף לאוסף. מה שמשותף לכולם הוא שעמרם היה, נתן, נעלם והמשיך למעשה הבא.
ניסים מלכה, ראש העיר דאז, סיפר שהעירייה רצתה להפיק לו ערב מיוחד על כל פועלו מטעם העירייה והתושבים. עמרם סירב, מתוך צניעות והסתפק בתעודה פשוטה .
מאיר מרציאנו הפיק סרט תיעודי על פועלו של עמרם וסקר את תרומתו לתושבים, לבתי הכנסת ולציבור. הוא ראיין אנשי מפתח כמו יגאל ציפורי, דוד אדרי ואחרים כדי לשמוע מהם את אותו תקליט רק בשיר שונה.
לסיום: מבחינתו הכתבה לא נועדה רק לפרגן לאדם שכל כך מגיע לו, אלא לעורר את הלבבות של כולנו, כדי שנוכל לשאול את עצמנו, האם אנחנו נותנים מספיק? האם התרומה היא דרך צדדית או דרך חיים שלנו? כמו שהרב שלום לוי שליט"א אמר בסרטון "אדם אחר עם הכסף היה קונה עוד יאכטה, מטייל בעולם, עושה חיים. אבל אצלו, המושג חיים שונה אצלו החיים זה לעזור לאנשים. לתת חיים לאחרים".
