רִקּוּד הוֹרָה עַל הַדָּם

יש לבני האדם צורך טבעי להזין את עצמם בסיפורים של אחרים. זה יכול להיות חדשות פוליטיות, חדשות רכילותיות, סדרת טלוויזיה, סיפורי צדיקים או סתם לשון הרע על השכנים. המידע הזה על מישהו אחר, בין אם הוא מציאותי או לא, גורם לאדם מעין סיפוק והרגשת מילוי ליצר החטטנות\סקרנות\התעניינות באחר.
אנשים צופים מידי ערב במהדורת החדשות, קוראים באובססיביות על חייהם של ה"סלב" ומחפשים עוד ערוצי תוכן, מתוך רצון לרענן את השורה האחרונה. בשנים האחרונות הפכנו לא רק לצרכני מידע פאסיביים, אלא גם למחוללי תוכן אקטיביים , בכך שאנחנו יכולים להגיב, להפיץ, לעדכן ולשתף את המידע מהר מאוד. האלמנט הזה גורם לנו לעיתים הנאה בפני עצמה, שכן יש לנו יכולת לבטא את מחשבותינו, ולא רק בחוג המצומצם שלנו.
היכולת הזאת יכולה לחזק את ערכי "חופש הביטוי", אך מצד שני לחזק את תחום לשון הרע בקלות וללא תשומת לב. אם בעבר היו מדווחים במהדורת החדשות על אדם שסרח, היינו מצקצקים בשפתיים ומשתפים בתחושותינו את הסובבים, אך היום, כל פיסת מידע שמתפרסמת יכולה להפוך לטיל מהיר ומסוכן שמגיע הרחק ממקום השיגור.
הסכנה בכלים הללו היא לא רק לשון הרע, והפצת רכילות, שקר וכו', אלא קלות הדעת בה נכתבים תגובות. מצבי הרוח המשתנים שלנו משפיעים באופן ישיר על התוכן והתגובות אותן אנחנו מפרסמים, לכן לעיתים קרובות אנחנו מגיבים ברבים על מקרה, תמונה, או אירוע מתוך המציאות שלנו בהווה ולא מתוך הסתכלות רחבה. הדבר הזה יכול לגרום להרס ונזק עצום.
פעם הייתי בהרצאה של הרב יוספי בארגון ערכים. הוא אמר שאם סיפרתי לשון הרע לחבר, אני חייב (כלומר אשם, ויתן את הדין) על כך שסיפרתי לשון הרע, והוא חייב משום ש"קיבל" (כלומר לא הפסיק אותי או סרב לשמוע). אך מה קורה אם אני מפרסם לשון הרע בלוח מודעות? על כל מי שעובר וקורא, נרשמת לי עוד עבירה, ואם זה בכרוז ברחוב ? בעיתון? בטלוויזיה? בפייסבוק? אז כל מי שקרא יוסיף לי עוד עבירה במונה. כאמור, המציאות שמאפשרת לנו הפצת תוכן בקלות, יכולה לגרום לנו נזק עצום שלא היה בעבר (ועוד הרבה נזקים אחרים, אבל את זה נשמור לפעם אחרת).
אנסים, סוטים, רוצחים תמיד היו כאן. אך המדיה מנגישה וחושפת חדשות על סיפורים מזעזעים שנראים רק בסיפורי אגדות. רופאים שמטרידים מינית ואונסים, רבנים בעלי מעמד וכח שנחשדים בעבירות וסחיטה, אנשי מפתח בקהילה הגאה שכופים עצמם בכח על צעירים עליהם אמורים בכלל להגן ועוד כהנה וכהנה.
יושבים להם עם ישראל בחלקת הרשת הקטנה שלהם, מפרשים, מטנפים, חוקרים, שופטים וצולבים נאשמים כאלה ואחרים, מפיצים את זה לציבור ומקיימים את "שלח לחמך על פני המים", אך במקרה הזה הלחם הוא לחם מקולקל שיכול רק להזיק למי שיטעם אותו.
הפיתוי מתרחש בעיקר במקרים בהם אנחנו צודקים "אמרתי לכם", "ידעתי מראש" , "תמיד אמרתי ש…", "אתה מבין על מה דיברתי", "קח אותי למשל" וכו'. כשהאמת יוצאת לאור והיא זהה לדעתנו או ידיעתנו הראשונית, אנחנו שוכחים לעיתים שלשון הרע עדיין בתוקף.
יבוא אבירי איכות החיים ויאמרו "מה אתה מתחסד, אם זו האמת, מה הבעיה לדבר עליה?, הרי הוא אנס, הוא תקף, הוא גנב, הוא נוכל…" (יש מספיק אפשרויות). נכון, זה עדיין לא נותן לנו אפשרות לרקוד על הדם, ולעשות חגיגה על חשבון המצב העגום?
אם השכן שלכם מקלל, מרביץ ומתנהג בבוטות כלפי אשתו, האם זה מאפשר לנו לדבר, לספר, לשתף, ולהצטרף לחגיגה הפעם מיציע האוהדים? בוודאי שלא. הרי החגיגה פוגעת גם בנפגעת, בילדיה, במשפחתה וכו', וחוץ מזה אז למה אנחנו עושים את זה על כל דבר שזז?
אז הנה, השבוע קרה עוד מקרה טראגי, וכולם רוצים להתייחס אליו ולהגג את דעתם הנכונה והקובעת. אם אתה לא אנשי חינוך, חוקרים, מורים או אנשים שעושים מהסיפור הזה הנחיות, למידה או תובנות, כדאי לעיתים… לשתוק.
ברור שצריך לדבר עם הילדים במקרה הצורך, ובשורה התחתונה לדבר על זה רק כשיש צורך.
עוד יותר נכון לומר – "שאין לנו מה לומר". הרי שום אמירה או פרשנות לא תשנה את המציאות. מה שכן כדאי לעשות זה לכאוב, להצטער ולזכור שיצר הרע עדיין לא חלף מהעולם, והוא לא פוסח על אף אחד. גם לא עלינו, כשהוא דוחף אותנו לדבר על אחרים.
בפרשת השבוע (וארא) אנחנו קוראים על משה שטוען כי אינו יכול לייצג בעצמו את הקב"ה לפני בני-ישראל ולפני פרעה היות והוא "ערל שפתים" – מתקשה בדיבור. דווקא אותו ערל שפתיים, זה שמתקשה לנסח, זה שמדבר בפשטות, רק כשצריך, הוא הנציג של אלוקים והוא המושיע של עם ישראל. אולי זו הזדמנות שלנו לזכור שלא כל חד לשון, לא כל משורר פוסטים אהודים או זה שיודע הכל ראשון הם המועדפים על הקדוש ברוך הוא, אלא דווקא אלא שבולמים את עצמם מלהסביר את מה שנסתר מהעין, ההיגיון ומאחרים.