ליסה ב'ארץ' הפלאות

שנים, מאותה תקופה סוערת, ירי הקטיושות על קריית שמונה, שנות ה-80 המתוחות והמדממות אני מסתובב עם מחשבה 'מעניין מה קרה עם ליסה פרץ?'. ליסה פרץ, למי שלא זוכר או עדיין לא היה בינינו, הייתה כוכבת תשדירי הבחירות בשנת 1984. ליסה כבשה את ליבותיהם של רבים מתושבי ישראל בתמימות והטוהר של ילדה בת שתיים עשרה, ביכולתה לתאר בצורה פלסטית מלווה בהבעות פנים, המדגישות את אירועי התקופה, כך שיכולת לחוש בריח הלא נעים של אבק השריפה ולשמוע את שריקות הקטיושות שהיו מנת חלקם של תושבי קריית שמונה.

הימים היו ימים של תופת ביטחונית ושיא חם במיוחד של מערכת בחירות שמזכירה ברמז את מה שחווינו השנה בבחירות אפריל 9 ו-ספטמבר 17. האמוציות גברו גם אז על השכל הישר ובלוטות הרוק פעלו חזק יותר מתאי המוח.

זהו מסע מאז לכאן, או מכאן לאז, מה שתבחרו. דבר אחד ברור, ליסה פרץ ניבאה את עתידה, ואפילו במדויק, ואפילו ממשה אותו.

• ליסה, את חרוטה בתודעה הקולקטיבית כ'ליסה פרץ מקריית שמונה'.

ליסה: "35 שנה עברו מאז אותו תשדיר בחירות בו השתתפתי, ואני רוצה להאמין שמאז הצלחתי להעשיר את התודעה הקולקטיבית בעוד חלקים ממני מלבד הכותרת "ליסה פרץ מקריית שמונה".

אני עושה כמה דברים היום. המרכזי שבהם הוא כמובן עיתונות. אני עורכת שני מוספים בעיתון "הארץ": מוסף "גלריה שישי" ומוסף "ספרים".

לצד זה, אני מרצה על עיתונות ב"שנקר" ובמכללת "ספיר", מגישה טור דעה בתוכנית "סוכן תרבות" בהגשת קובי מידן, ויש לי תוכנית ראיונות ב"כאן תרבות". וכן, אני גם, עם דגש על גם, "ליסה פרץ מקריית שמונה".

• נחזור לאירועים שהובילו לסרטון המטלטל שצילמו במקלט. מה קרה, שלא ראינו בסרטון?

ליסה: "למען האמת לא קרה שום דבר מיוחד. באו, צילמו אותי, אני הלכתי לדרכי, צוות הצילום הלך לדרכו, והשאר הוא פיסת היסטוריה קטנה שמרימה את ראשה כל פעם שמתגעשת עלינו תקופת בחירות".

• באותו סרטון שצולם בשנת 1984 במקלט, מפגינה ליסה בת השתיים כושר וורבאלי נדיר, ביחס לסביבה בה היא גדלה. עולם מושגים עשיר, אוצר מילים לא פחות מרשים, וכישרון בלתי רגיל לחבר מילים למשפטים וליצור תודעה, תודעה שכיכבה באותו תשדיר של הליכוד ערב הבחירות.

ליסה: "אני רוצה לתקן אותך. היו לי יכולות ורבליות משוכללות, אבל אי אפשר לומר שהן היו יוצאות דופן ביחס לסביבה שבה גדלתי. ללא מעט אנשים בסביבה שלי היו יכולות כאלה, אבל רצה הגורל, כן גורל, ואני הצטלמתי לתשדיר ההוא".

• את אומרת בין היתר באותו סרטון שאת 'רוצה לחיות בתל אביב, חופשיה לעשות מה שאת רוצה'.

היום במבט לאחור, את עושה, עשית את כל מה שחלמת עליו?

ליסה: "אני עושה היום את מה שרציתי לעשות מילדות: רציתי להיות עיתונאית. למה? זו שאלה שאני מקפידה לשאול את עצמי מדי יום. סיפורים ואנשים עניינו ומעניינים אותי. בעיקר יוצאי הדופן שבהם. כל עיתונאי יאמר לך שהחוש הזה, החוש עיתונאי, נולד מקריאת עיתונים. במובן הזה אני לא שונה. ויעיד על כך "מנשה עיתונים" בקריית שמונה. קראתי את כל העיתונים, מתחילתם ועד סופם, לדעתי כבר מכיתה ו'. כל אייטם בעיתון, אזוטרי כמרכזי, סיקרן אותי.

המסע שלי להפוך לעיתונאית הוא ארוך מאוד, מסע שהתחיל בשנת 93, במקומון "זמן תל אביב" של מעריב, המשיך במקומון "העיר" של רשת שוקן ואחרי זה שוב בעיתון מעריב, ונמשך עד עצם היום הזה ב"הארץ".

"במסע הזה למדתי את מלאכת העיתונות: לזהות סיפור טוב, לחבר את סך החלקים שלו יחד, לדובב אנשים, למצוא זוויות סיקור ופרשנות, להאיר בפנס פינות לא מאורות, לתת קול לאנשים שקולם לא נשמע".

• ספרי על תחילת דרכך 'בעיר הגדולה'. כיצד השתלבת במערכת, שאם איני טועה, קשרים והשתייכות מוקדמת לקליקה הנכונה לא הזיקו?

ליסה: "לא הייתי בגלי צה"ל, לא במחנה ולא בדובר צה"ל, כלומר בכל חממות התקשורת בהן ניבטים פרחי התקשורת העתידיים. למען האמת לא עלה בדעתי בכלל לפנות למקומות האלה. רציתי לעשות צבא "רגיל" ומשם לנסות את מזלי בעיתונות. הגעתי אל עיתונות נטולת קליקות, קשרים מוצקים או הכנה וידע מוקדמים. ואני חושבת שעבורי זו הייתה הדרך הנכונה ביותר. כי כדי לצמוח להיות עיתונאי נדרשת בוסריות. ניסוי וטעייה. למידה מתמדת. הכרת השטח מאפס. אבל היה לי משאב אחד, בעצם שניים, שהם אולי הכי חשובים, ועליהם סמכתי: סקרנות ומוטיבציה. ואני דואגת לשמר אותם עד עצם היום הזה".

ליסה היא אוסף של ניגודים והפכים, אם אתה מתעקש להביט בה ברזולוציה גבוהה.

אחת הדוגמאות הוא יחסה למוסד הזוגיות. כמי שאיבדה את אביה בגיל צעיר וגדלה עם אימה שוש פרץ, שהיא עצמה דמות הזכורה לטוב בקריית שמונה, הבינה ליסה מהר מאוד ששם משחק החיים בו היא משחקת הוא 'אם אין אני לי מי לי'.

מכאן הדרך למצוינות והשאיפה להיות בראש החץ בכל מהלך, לא הירפה ממנה.

• קראתי באחד הראיונות שכל עוד שימשת ככתבת מן המניין ועורכת סגנון במעריב, היית 'קלה לעיכול'.

התפנית ביחס חברי הברנז'ה התרחש כאשר מונית לערוך את מוסף הספרות של עיתון 'הארץ' 'גלריה'.

במה התבטא היחס אלייך? 

ליסה: "שוב אתקן אותך: אינני קלה לעיכול. מכל מיני סיבות. חלקן מסיבות שתלויות בי וחלקן מסיבות שאינן תלויות בי כלל. אבל אני לא רוצה לעסוק בניתוח עצמי.

התכנים במוסף "גלריה שישי" ובמוסף "ספרים" לאט לאט נטמעו בתודעת הקוראים שלנו ואומצו על ידם וחשוב לא פחות, הם הפכו להיות מזוהים עם העיתונים האלה. אלו תכנים שמנסים להרחיב את גבולות המושג "תרבות". שבודקים את המתח בין תרבות גבוהה לנמוכה, שמנסים לשבור את הגדרות שבין תרבות מיינסטרים לתרבות שוליים.

במתכונת הנוכחית של "גלריה שישי" אתה יכול למצוא טורים העוסקים בפמיניזם, בשיח הזהויות,  בתרבות התוססת והסופר מעניינת שקורית בעולם הערבי. כל אלה לצד כתבות על יצירות תרבות עם אופי יותר פרינג'י, מיניות אחרת, דמויות קצה, יחסי הכוח בתוך עולם התרבות הישראלי ועוד".

• ההצהרה 'אשאר רווקה' ו'לא אביא ילדים' החזיקה מעמד עד שפגשת את האחד והיחיד, יעקב מישורי, אמן שפניתי אליו שיכתוב מאמר, שבסופו של דבר סירב.

ליסה: "לא אמרתי שאשאר רווקה, הצהרתי שאינני מעוניינת להינשא. כל זה השתנה כמובן כשהכרתי את יעקב".

אמרנו אשת ניגודים, אבל מסתבר שיש בך הכח לשנות עמדה כה מהותית, כאשר את חשה שהאמת מביטה עלייך בעיניים המביעות משהו כמו 'נו ליסה, מה עכשיו?!'.

• מה מתרחש אצלך בנקודה האישית והמסוימת מאוד שהיא רק שלך. מה אומרת ציפור הנפש הפרטית שלך על ההחלטה למסד קשר שהצהרת שלא יהיה?

ליסה: "זה פשוט מאוד: החלטתי למסד את הקשר עם יעקב כי הרגשתי שזהו האדם שאיתו אני רוצה להקים את הבית שלי. לא הרגשתי את התחושה הזו לפני כן וכשהוא הגיע אל חיי זו התחושה שהרגשתי".

ליסה הוכיחה דבר נוסף, שהיא טוטאלית. יכול להיות שהיא טועה, יכולה להיות שיש לה ספקות כלשהן, אך ברגע שהחליטה, היא כל כולה שם כדי להביא לידי ביטוי מכסימלי את עמדתה/דעתה.

• ליסה, יש מקרים או החלטות שבדיעבד את מצטערת עליהן? החלטה שחשבת שהיא נכונה, וזה לא היה זה?

ליסה: "בכל יום אני מתחרטת בנוגע לעניין כזה או אחר. מתחרטת על דברים פעוטים ומשמעותיים גם יחד. החרטה היא הליך בריא. היא ריסטרט למערכת".

ליסה הגיעה לקריית שמונה יחד עם אימה שוש ואחותה סיסי בימים מאוד לא פשוטים.

ההחלטה להגיע לקריית שמונה באה לאחר שאיבדה את אביה בארצות הברית שם גרו, ואימה שוש החליטה שזה הזמן לעלות לישראל.

רבים זוכרים את ימי התופת, ירי הקטיושות הבלתי פוסק, והחיים שלא היו חיים.

בקריית שמונה חיפשו מורים לאנגלית, וזה ממש התאים לשוש (שאגב שולטת במספר שפות ברמת שפת אם).

מפה לשם, כמו שאומרים שוש הגיעה לעירייה ומונתה לאחראית על קשרי החוץ ומתרגמת במפגשים עם משלחות מחוץ לארץ.

• בסרטון המפורסם, את מתארת בשפה קולחת מציאות שעיתונאים וצלמים רבים לא השכילו לתאר ולהעביר אל תושבי המדינה. היום, בראיה רטרוספקטיבית, את חושבת שהסרטון הזה השפיע על תוצאות הבחירות של שנת 84'?

ליסה: "אין לי מושג והאמת שזה מעולם גם לא עניין אותי. אם לסרטון הזה הייתה השפעה, הרי שזו הייתה השפעה אישית, עליי, על הביוגרפיה שלי".

…היום, במרחק של שלושים וחמש שנים מאותו סרטון, ומגיל שתיים עשרה, יש לך תובנות אחרות? כיצד את מביטה לאחור, בסיפוק, שמחה עצב או אולי בתחושת פספוס?

ליסה: "אני מתייחסת אל התשדיר הזה כאל עוד פרט בביוגרפיה, כמו עוד פרטים בקורות חיי. אין לו מעמד מיוחד בעולם הפנימי שלי. כששואלים אותי "הי, תגידי, זו את מהתשדיר?", על פי רוב אנשים למעלה מגיל 40, אני עונה בנימוס כן וממשיכה את השיחה לכיוונים אחרים. אין לי הרבה מה להוסיף על זה".

• אילו היית צריכה לכייל את חייך ולהתחיל מהתחלה, כיצד הם היו נראים?

ליסה: "בדיוק כמו שהם עכשיו. אני לא ספקולטיבית באופיי כך שאני לא עסוקה בשאלה הזו".

• בכל זאת, אין הרבה 'ליסה פרץ' שהגיעו לתל אביב כתלמידה, והפכו במהלך השנים לסוג של מנטור, מעצבת דעת קהל בתחום בו היא עוסקת.

האם את חשה שהיום, אחרי כל השנים היחס אלייך השתנה? או שמא הניכור ואי הקבלה קיימים עדיין?

ליסה: "לא חוויתי ניכור וגם לא חוויתי אי קבלה. חוויתי משהו אחר: חשדנות. במעגלים חברתיים ובמעגלים מקצועיים. אבל למדתי לזהות את אותה חשדנות ולמוסס אותה. אני לא תופסת את עצמי כ-מנטורית או מעצבת דעת קהל. ובטח לא דורשת שיתייחסו אליי ככה. בראש ובראשונה אני עיתונאית ועורכת ולנגד עיניי עומדת מטרה אחת והיא לעשות עיתונות מעניינת, מאתגרת, מסקרנת, מסעירה ולא צפויה. בית כמו "הארץ" מאפשר לנו לעשות עיתונות כזו".

• לקראת סיום, נחזור לרחם, לבית שהיה לעובדה בקורות חייך, קריית שמונה.

למה ולמי את הכי מתגעגעת?

ליסה: "קרוב לשלושים שנה אני חיה בתל אביב. אני חיה, עובדת ומבלה את רוב זמני בעיר הזו. אני אוהבת את תל אביב בכל לבי. וכמו כל מי שחי בעיר הזו גם בי מפעמת תחושה פטריוטית אמיתית כלפיה.

אבל לקריית שמונה יש מעמד אחר, מיוחד הרבה יותר: היא הבית שבו התעצבה האישיות שלי, החלומות שלי, המוטיבציות שלי, הערכים שלי. בית יש רק אחד ואין שום מקום בעולם שיכול לערער על הבכורה של קריית שמונה".

יצאתי מהריאיון עם ליסה בתחושה שעדיין, גם אחרי המסע הארוך, איני מכיר אותה, קשה לי לפענח אותה, ואולי זהו סוד קיסמה. תמיד מפתיעה. תמיד מקורית, מקורית עד כדי כך שהיא עצמה לא יודעת מה יהיה הצעד הבא שתמצא את עצמה במרכזו.

והכי חשוב, טוב לה. טוב לנו.