היום ה-16 ביולי , 2020

Select your Top Menu from wp menus

שבועות, נדרים, הבטחות. מה ההבדל ביניהם?

פרשת מטות-מסעי נפתחת בהסבר על נדרים (שהם כמעין שבועות) ומשמעותם. משה מדגיש לפני העם כי הנודר נדר חייב לקיימו, ואף מלמד אותם הלכות נדרים.

משה רבנו מכנס את ראשי המטות, ופורס בפניהם את הלכות הנדר והשבועה, על מנת שילמדו את בני ישראל.

ראשית צריך להבין מה ההבדל בין נדר לשבועה. בתורה אנו מוצאים שתי דרכים בהן אדם יכול לחייב את עצמו לאיסור או למעשה באופן שיחייב אותו לעמוד בהתחייבותו: שבועה ונדר. בשתיהן הופך האדם דבר מותר לאיסור, או דבר רשות לחובה. אך יש כמה הבדלים:

– שבועה אינה תופסת בלי שם השם, ואילו בנדר אין מקום כלל להזכרת שם שמים.

– שבועה בחלקה אינה מופרת, ואילו נדר יכול להיות מופר על ידי חכם בכל המקרים והאופנים.

– שבועה אינה תופסת ואינה חלה על דבר האסור או על דבר מצווה, אלא רק על דבר רשות, ואילו נדר חל על כל סוגי המעשים.

למעשה ההבדל הוא שנדר תלוי בתנאי ושבועה אינה תלויה בתנאי. דוגמה לנדר: אם דבר מסוים יקרה או לא יקרה אני מתחייב למשהו מסוים. שבועה לעומת זאת אינה כרוכה בתנאי.

 

מאז שהתרחשה הפרשה עברו בערך כ-3,700 שנים והמושגים שבועה ונדר הפכו למילות קישור ומילים שבשגרה, בלי הבנה, בלי כוונה ובלי סיבה (מכירים את זה שבני נוער מתחילים כל משפט שני ב"נודר!"?!)

במתן-תורה ועשרת הדיברות שניתנו למיליוני יהודים למרגלות הר-סיני בקולות וברקים וענן כבד ניתן הדיבר "לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא".

המפרשים הסבירו כי שיש כאן שני איסורים. הראשון הוא איסור הזכרת שם ה' לשווא, שלא במסגרת לימוד תורה או תפילה. השני הוא איסור להישבע בשם ה' על דבר שקר, והתורה מדגישה "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא".

חז"ל כותבים בגמרא "בעוון נדרים ושבועות אשתו ובניו של אדם מתים", רחמנא ליצלן. אנשים רבים אינם יודעים שגם אדם שנשבע, אפילו לא בשם ה', לשווא, מוגדר כנשבע לשווא אפילו אם הוא מתלוצץ ("נשבע לך בספר טלפונים שאכלתי גלידה") או לשון שבועה שאינה ידועה והיא נפוצה מאוד: "בחיי שפגשתי את ראובן".

עניין נדרים חמור ולכן מקובל מאד להוסיף את הביטוי "בלי נדר" אחר כל אמירה שמשתמע ממנה התחייבות כלשהי.

חכמים נזהרים שלא להישבע אפילו על אמת, כי לפעמים אדם נשבע על פרטים שרק לאחר מכן הם מתבררים כלא נכונים או לא מדויקים, למרות שהוא היה בטוח שהם נכונים. הגמרא מביאה מעשה באישה שאדם הפקיד אצלה דינר בשנת בצורת. היא שמה את הדינר בתוך כד קמח. לאחר זמן הזדמן אצלה עני שביקש צדקה, והיא אפתה לו לחם. מבלי לדעת, המטבע נכנס לתוך הקמח, כך שהיא נתנה לו לחם עם מטבע בתוכו. כשבעל הדינר המקורי בא אליה וביקש את כספו, היא נשבעה שלא נהנתה מהמטבע, ואפילו נשבעה ואמרה שאם היא נהנתה מהמטבע, שייפטרו הבנים שלה. לא יצאו ימים רבים, ונפטרו שני בניה. למה קרה כך? כי כשהיא אפתה לעני ובפנים הייתה מטבע, היא נהנתה בכך שהיא הייתה צריכה להשתמש בקצת פחות קמח. כלומר, יש דברים שאדם לא לוקח בחשבון, ולכן אנו נוהגים להתרחק מנדרים ושבועות, ולהוסיף במקרים מסוימים 'בלי נדר'.

לדיבור שלנו יש ממש כוח לשנות את המציאות. כמו שברכה מצדיק טובה, ואף אחד לא רוצה שיקללו אותו, עלינו לדעת שלנדרים ולשבועות יש כוח גדול. ואם אדם נשבע, הוא יכול אפילו, בלי לרצות, לפגוע באנשים שיקרים לו. אדם צריך לדעת שלדיבור יש ממש כוח לפעול ולשנות דברים בעולם. הרי כל הבריאה נבראה בדיבור, וכל מה שמחיה דבר הוא האותיות שבתוכו. יש לאדם כח בדיבור שלו לגזור דברים ולשנות מציאות. אין לזה הסבר פשוט, אלה פשוט דברים עמוקים ונשגבים שחז"ל לימדו אותנו.

המציאות מראה כי אנשים רגילים להישבע, שכן אפשר לשמוע מהם על ימין ועל שמאל שהם נשבעים בחיי ילדיהם או הוריהם. רבותינו מסבירים מהי "שבועת שווא"? כאשר נשבעים על דבר שהוא ברור כגון: "אני נשבע לך שזה כיסא", הרי זו "שבועת שווא", כל שכן כאשר אדם נשבע לשקר, שזה חמור יותר

 

האם נכון שאסור לנדור או להישבע אפילו על אמת?

מן התורה אין איסור לנדור או להישבע, אבל בגלל החומרה הגדולה של שבועת שקר, חכמים גינו את מי שנודר או נשבע אפילו על אמת. משום כך אנשים יראי שמים נזהרים מאוד שלא להישבע כלל, וכאשר הם מבטיחים משהו הם אומרים בפירוש 'בלי נדר'.

אמנם, ישנו סוג אחד של שבועות ונדרים שחכמים שיבחו, התחייבויות שהאדם לוקח על עצמו כדי להתחזק במצוות ובמידות טובות. כך למשל אדם שחושש שהיצר הרע יסית אותו לעבור עבירה, ולכן הוא נשבע או נודר להימנע מהעבירה או מהדברים המביאים אליה, כדי לחזק את עצמו. אמנם גם את הדבר הזה אין לעשות אלא אם כן אין ברירה אחרת, ורק אם האדם מכיר את עצמו ויודע שלא יעבור על הנדר או השבועה בשום אופן.

כיצד אפשר להתיר נדר או שבועה?

אם אדם נשבע או נדר, ואחר כך קרה דבר בלתי צפוי שגרם לו להתחרט על כך, ההלכה מאפשרת להתיר את ההתחייבות בפני שלושה אנשים שמהווים מעין 'בית דין'. האדם מספר לשלושה את הנדר או השבועה, והם מוודאים שאילו היה יודע את מה שיקרה, לא היה נודר או נשבע מלכתחילה, ושעתה הוא מתחרט על עצם ההתחייבות. אחר כך הם אומרים 'מותר לך, מותר לך, מותר לך', ובכך הנדר או השבועה בטלים. חשוב לדעת שלא בכל מצב אפשר להתיר נדר או שבועה, ולכן יש להתייעץ עם רב בכל מקרה לגופו.

חשוב לדעת שאם אדם עושה פעולה חיובית יותר משלוש פעמים, לפעמים הדבר מקבל תוקף של נדר. כלומר, אם אדם קבע לעצמו לקרוא תהילים כל יום או להתענות בימי הסליחות, טוב שהוא יגיד על כך 'בלי נדר'. אם הוא לא אמר, עליו לקיים התרת נדרים, ללכת בפני שלושה אנשים שצריכים למצוא לו פתח חרטה, כלומר את הצד שאם הוא היה יודע אותו, הוא לא היה נודר מלכתחילה, ואז הם מתירים לו את הנדר.

 

מסיבה זו השתדלו להימנע מלהשביע, גם כאשר נוצר צורך לכך כדי לברר ספק, וחיפשו פתרונות אחרים.

אולי יעניין אותך

Bottom ad