היום ה-30 באוקטובר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

אבי-עד סגר מעגל אחרי עשרים ושמונה שנים

השבוע, באחד הלילות היותר קרים, שמתי פעמיי אל ביתם של גבי ועדה מוטי שנמצא בבלוק בו זכיתי להתגורר במשך שלוש עשרה שנים ולהקים משפחה. קרני האור של פנסי הרחוב חדרו את האפלולית שעטתה את הבלוק והבל חיוור הוסיף נופך משלו, שיחד העצימו את הצמרמורת של המפגש עם ביתי בעבר והמפגש עם גבי ועדה שזה עתה ילדה את אביעד, אחרי עשרים ושמונה שנות ציפייה.

עוד מספר צעדים עמוסי התרגשות וזיכרונות מתוקים מאז, ואני ליד דלת ביתה של משפחת מוטי. 

…אחרי שלוש שנים וארבעים יום אנחנו שוב נפגשים. המקום, אותו המקום, ביתם של גבי ועדה ברחוב סלמנוביץ' (שהיה המיילד שלי. ה.ב.א).

אז, לפני יותר משלוש שנים, ישבנו בסלון: גבי, עדה ורחלי שרק נולדה. השבוע הצטרף לשולחן גם אביעד-לוי-נאבי, אח לרחלי.

"כל פעם שרחלי הייתה חוזרת מהגן היא הייתה מספרת שהילדים היו שרים את השיר 'אבא הלך לעבודה' וכשהיו מגיעים לשורה 'והתינוק בחדר', רחלי הייתה אומרת לגננת 'אבל אין לנו תינוק בחדר…", מספרת עדה תוך שהיא עוטפת את אביעד בידיים אוהבות ומאמצת אותו אל ליבה.

גבי, מחנך ורב בית הספר הממלכתי דתי ע"ש רמב"ם, יושב בראש השולחן כמו שייח פרסי (במובן הטוב של המילה…), כובע קסקט שחור לראשו, ועוד בטרם שאני פותח בשאלה, גבי  פוצח בסיפור-שיר על פרק ב' במזמור לתודה הפרטי שלו ושל עדה אישתו, מנהלת בית ספר ואשת חינוך.

 

…"לפני כשנה וארבעה חודשים, בחג פסח, נסענו להתארח אצל המשפחה בדרום. שמחים וטובי לב יצאנו לדרך ואכן החג התחיל ברגל ימין. ליל סדר כהלכתו ובשמחה, ועוד ימי חול המועד עברנו עלינו בטוב. לקראת סוף החג, עדה התלוננה על כאבי בטן עזים, וכל הניסיונות לטפל בכדורים ובדרכים אחרות נכשלו, ומצבה רק הלך והחמיר", מספר גבי.

באותה תקופה רחלי הקטנה הייתה צמודה לאימהּ עדה, מקור חיותה, וצינור החיים היה חלב-אֵם. חוויית האימהות לה זכתה עדה אחרי עשרים וחמש שנים, הייתה בכך שימשיכו כמה שיותר, כמה שיותר להניק כמה שיותר להיות צמודה לרחלי. עדה לא מפסיקה לחבק ולגפף את בתה הבכורה ולהשלים חוויות אימהות שבאו באיחור.

"מה אגיד לך. ביום השביעי של פסח, אחרי שניסינו כל דרך להקל על כאבי הבטן של עדה, נאלצנו לנסוע לבית חולים קפלן כדי לקבל סיוע. בדיקה מהירה העלתה שעדה סובלת מחסימת מעיים קשה בשל המצות שאכלה במהלך החג. עדה סבלה בעבר מאותה התופעה, אבל הפעם זה היה משהו חמור במיוחד, ותוסיף לזה את הניתוק של רחלי ממנה בפעם הראשונה מאז שנולדה ותבין עד כמה המצב היה מסובך", אומר גבי.

גבי חשב שהוא רואה את מציאות הבורא 6/6 אבל לבורא עולם היה מתווה מסודר ומתוכנן לפרטיו לגבי הזוג מוטי.

"זה היה תשעה באב ולא פסח…", פולט גבי בזוכרו את היום ההוא.

עדה, מתקנת ומחדדת את דבריו של גבי. כן היא גם זוכרת לפרטים את הימים ההם ואת הדאגה לבתה רחלי ובעלה.

מסתבר, שכדי לנסוק לגבהים חדשים לא מספיק מסלול חיים שגרתי, הקב"ה מותח את המצב כמו קפיץ עד תום, כך שככל שהקפיץ יהיה מתוח יותר, הבשורה תעוף רחוק יותר. וכך היה…

בינתיים צילומי הסי טי אוששו את ההנחה לסתימה קשה והרופאים קבעו שרק ניתוח יפתור את הבעיה.

"הקב"ה זימן לנו בכל תחנה שהיינו במשבר רפואי או בהבאת הילדים לעולם את הרופאים והרבנים הכי טובים", אומרת עדה בהבזק קצר.

ואכן, ד"ר יורם קליין מנהל מחלקת הטראומה מבית חולים קפלן, שבהמשך עבר לשיבא, היה זה שניתח בהצלחה את עדה והציע לה להימנע מניסיון נוסף להיכנס להיריון. "זה מאוד מסוכן במצבך", הוא חתם את המלצתו הרפואית.

אבל עדה כמו עדה מחוברת בצינורות בלתי נראים של אמונה אל המלאך הפרטי שלה המלווה אותה כבר שלושה עשורים ואולי אפילו ישירות עם בורא עולם, דוחה את ההמלצה ואומרת לגבי "תראה גבי, בעקבות הניתוח הפסקתי להיניק ונותרו לנו עוד שתי מבחנות. אני רוצה להמשיך ולנסות להביא לנו בן", גבי, שהופתע תחילה מדבריה של אישתו, הסכים לבסוף.

גבי: "אני שראיתי את הסבל והתופת שעברה עדה במהלך עשרים וחמש שנים עד שרחלי נולדה, כאב לי שהיא תחזור לזה, שתעבור את זה שוב. כאב לי. בסוף הסכמתי, כי זה היה רצונה".

ואכן, הניסיון הראשון כשל, ועתה נותרה מבחנה אחרונה וניסיון אחרון. אין עוד הזדמנויות אחר כך.

בל"ג בעומר אותה שנה עלו עדה ורחלי לקברם של רבי עקיבא והרמח"ל. "באותה שנה היו המוני אנשים בקברו של רבי עקיבא אז החלטנו ללכת לקברו של הרמח"ל. ישבנו שם והתחלתי לקרוא תהילים. רחלי לקחה גם היא את הספר ו'קראה' בכאילו. שאלתי אותה 'מה את מבקשת?' והיא ענתה 'שיהיה לנו תינוק'. נשקנו את הציון ושבנו הביתה".

חודש לאחר מכן עדה נקלטה…

גבי: "ההיריון הזה היה שונה. בהיריון של רחלי זה היה ראשוני, חוויה מיוחדת שחיכינו לה שנים רבות. הפעם, בגלל הסיכונים שעדה הייתה צריכה לעבור, הרגשות היו מעורבים. מצד אחד אושר גדול על ההיריון ומצד שני חששות חס וחלילה שההיריון לא יסתבך".

 עדה: "הפעם, הבהירו לנו שלא תהיה התלבטות את מי מצילים ברגע של סכנת חיים, אותי את האימא. למרות זאת הייתה לי אמונה שלמה בבורא עולם שהילד הזה יעבור את הכל ויבוא לשלום לעולם", אומרת עדה, שעד היום חושיה והאינטואיציות שלה לא איכזבו.

…לפני כארבעה חודשים פנה אליי גבי ואמר "אני מרגיש צורך לספר לך שעדה בהיריון". רעד עבר בגופי וגלי המשנה של הרעד הזה ממשיכים לעבור בי עד היום. לא עניתי. רק גרוני נשנק ודמעות עמדו בעיניי. שמחתי.

לפני כשבועיים, בערב ט"ו בשבט, צעדו שלושתם עדה, גבי והעובר, בבטחה אל היום המיוחל, יום הלידה שתוכנן להיות בט"ו בשבט האחרון. 

סמוך למועד, שוב דרמה. שוב חסימת מעיים. אלא, שהפעם זה קרה ביום שישי כאשר גבי נמצא בסיבוב 'ההכנות לשבת' תפילה, קניות ולימודים בבית הספר. חלקו הראשון של הבוקר עבר ללא אירועים מיוחדים.

"הגעתי לחדר מורים, הכנתי לי כוס נס טעים במיוחד, לגמתי שתי לגימות, שהיו מיוחדות מתמיד. ואז אני שם לב שהיו שתי שיחות בנייד מעדה שלא נענו. חזרתי אליה והסתבר שנתקפה בכאבי בטן עזים. הבנו שצריך לפעול מיד. ההמשך היה בבית החולים בצפת. לפני הכניסה לחדר הניתוח עשו לה סי טי ואני שומע את הרופא אומר לעמיתו ש'החומר עבר את כל המעיים'. שאלתי את הרופא 'אז אין ניתוח?!' והוא ענה לי 'שה שה חכה בסבלנות'. עוד נס בדרך הארוכה בה אנחנו הולכים", אומר גבי.

ההכנות ללידה היו מקצועיות ביותר. מי שלקח על עצמו לבצע את ניתוח הלידה היה מנהל מחלקת נשים ד"ר עינבר בן שחר יחד עם הצוות הנפלא של המחלקה ומנהל חדר ההרדמה ד"ר אלכסנדר אייזקסון. הניתוח עבר בהצלחה ואביעד בא לעולם.

 

בלידתה של רחלי סיפרנו על החיבור המיוחד והתפילות לרחל אימנו. עכשיו, לפני לידתו של אביעד 'התגייסה' רחלי בת השלוש ל'כח עדה' ובמהלך הזמן שחלף הבל פיה הטהור שנבע מעמקי נשמתה פרצו והפילו סופית את חומות האבן שחצצו בין עדה וגבי לבין בן שיצטרף למשפחה המאושרת.

רחלי אולי לא יודעת לקרוא אבל מסתבר שתפילותיה של ילדה קטנה חזקים יותר מכל תפילה כתובה.

 

…השבוע ביום ראשון התכנסו מאות מתושבי העיר ומחוצה לה כדי להכניס את בנם בבריתו של אברהם אבינו. האווירה הייתה טהורה וניחוח של קדושה ריחף בחלל אולמי תהילה.

הרב מנחם בורשטיין שליווה את עדה וגבי לאורך כל מדבר הניסיונות להביא צאצא לעולם, התכבד בסנדקות והביא לידי חיתום מסע ארוך ומפרך בו הם צעדו ב'יציאת מצרים' שלהם. היו רגעים רבים של כאב, ים של דמעות, בכי וצחוק, חרדות והמתנות חוזרות ונשנות לשמוע את צמד המילים 'את בהיריון'.

 

המילים האלה נשמעו פעמיים, ונדמה שבפעם השנייה הן היו חדות, ברורות וחזקות מתמיד.

הפעם הייתה משמעות מיוחדת למשפט "בסימן טוב בן בא לנו בימיו יבוא הגואל".

תודה לך אבא שבשמיים שזיכית אותנו לשיעור מאלף של אמונה, התמדה וחוסר ייאוש, כי בסוף כל מדבר יש נווה מדבר ומים חיים. רחלי ואביעד. 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad