היום ה-10 ביולי , 2020

Select your Top Menu from wp menus

ימים שובבים

ימי 'השובבים' הם תקופה מיוחדת מאוד בלוח השנה היהודי, אך עם זאת לא תמצאו בהכרח אזכור בתלמוד הבבלי וספרי ההלכה. כל העיסוק בחשיבותה של התקופה, מופיע דווקא בספרי 'תורת הסוד', כלומר, בספרי הקבלה ובספרי החסידות והמוסר המצטטים את ספרי הקבלה.

שובבי"ם הם ראשי התיבות של פרשיות התורה הנקראות בשבועות אלו. פרשת שמות, פרשת וארא, וכן הפרשות הבאות: בא, בשלח, יתרו ומשפטים.

אם ניקח את האות הראשונה משמותיהן של הפרשיות הללו נמצא את המילה שובבים, וחכמי הקבלה חיברו את הימים הללו לפסוק שנכתב בנביא "שובו בנים שובבים", פוסק המתאר את קריאתו של הקדוש ברוך הוא לבניו, עם ישראל, שהלכו אחרי משובת לבם וחטאו לפניו.

אז מה כל כך מיוחד בתקופה הזאת? על פניו, שום דבר מיוחד. זו תקופה שגרתית של אמצע השנה, בין חנוכה לפורים ואין בה שום חג מיוחד ושום תאריך ראוי לציון (חוץ מ-ט"ו בשבט).

המקובלים לימודו מספרים שהתקופה הזאת מתאימה במיוחד לחזרה בתשובה ולשיפור המעשים. זו תקופה שבה יש ליהודי יותר כח לתקן את הפגמים שפגם בעולמות העליונים על ידי החטאים שעשה.

אגב, בעבר היו רבים שנהגו לצום בימי השובבי"ם אך בדורות האחרונים מבינים שהצומות המרובים אינם מתאימים לתקופה הזאת, הם מחלישים את האדם, ומשבשים את סדר היום התקין, מה שבסופו של דבר פוגע בבריאות, בפרנסה ובלימוד התורה. הגאון מוילנא אמר שמי שרוצה לכפר על עוונותיו ינהג בימי השובבי"ם 'תענית דיבור' כלומר, לא לדבר דברים בטלים במשך כל היום. במובן מסוים הקושי של הימנעות מוחלטת מדיבור שאינו לימוד תורה, קשה יותר מההימנעות ממזון ושתיה, ועל ידי הקושי הזה אנחנו מסגפים את עצמנו ומכפרים על החטאים שלנו, מבלי לפגוע בבריאות ובסדר היום התקין.

האמת, שיש משהו אחד שחשוב יותר לעשות (לפי הצדיקים), לימוד התורה, כמובן. בישיבות רבות נהוג לשלב בין השניים ולקבוע זמן ללימוד תורה ברציפות ללא הפסקה בדיבור כלל, במשך חמש שעות או שלוש שעות וכדו'. כל אחד מאתנו יכול לעשות זאת בבית או בבית הכנסת ליד הבית, לקבוע זמן ללימוד תורה, כל יום או פעמיים בשבוע וכדו'. סוגרים את הטלפון, מתנתקים לזמן קצוב מהבלי העולם הזה, ושוקעים רק בלימוד התורה. מי שניסה את זה יודע שמדובר בחוויה מיוחדת!

בנוסף כדאי מאוד להרבות בצדקה בימי השובבי"ם, כל אחד לפי כוחו ויכולתו. מי שמרוויח כסף רב, יעניק סכומים גדולים יותר לצדקה, ומי שמרוויח סכומים נמוכים יותר, יעניק סכומים קטנים, וכבר אמרו חכמנו זיכרונם לברכה: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לאביו שבשמים".


סיפור לשבת (וליום השואה הבינלאומי)

איך הייתם מרגישים אילו קיבלתם בדואר מכתב מעו"ד אמריקני, ובו הוא מבשר לכם כי זכיתם בירושה ע"ס 25 מיליון דולר? לא, לא סתם בדואר זבל (ספאם), אלא הצעה אמיתית.

25 מיליון דולר(!) זה סכום בלתי נתפס לאברך מן השורה, המגדל 10 ילדים, חלקם נשואים. בנוסף הוא מלא בחובות לגמ"חים, לבנקים וכו' וכו'.

 

שמואל זמירסקי קרא את המכתב שנשלח אליו, ישר והפוך 10 פעמים לפחות. הוא התיישב על ספסל בגן הציבורי, ולא האמין לנגד עניו.

הסיפור התחיל אי שם בשואה. אביו ואמו חיבקו אותו חזק. השוטר הנאצי שניצב בסמוך, האיץ בהם לסיים את הסצנה המשפחתית. שמואל בן השלוש, היה קטן מכדי להבין את גודל השעה, אבל ליבו הקטן, לב יהודי, קלט שמדובר בשעה קשה עבור כולם. עיניו של הגרמני ירו גיצים של שנאה. שמוליק רצה להישאר עם אמא ולהישען על כתפיה.

הנאצי קרע את אימו מעליו, ודחפה אל המשאית, אמא זועקת, אך לשווא. המשאית החלה לנסוע, ואמא נעלמה מעיניו לנצח. אבא חזר איתו לגטו, אך לזמן קצר. רופא המחנה דרש את התינוק אליו. אבא התחנן "תשאירו אותו אצלי". הרופא המרושע, בעט ביהודי, ונטל באכזריות את שמואל הרזה עד לשד עצמותיו. אבא שכב על הרצפה שותת דם ובוכה "שמואל! שמואל!" זעק, "תמיד תזכור את אבא ואמא" זעק אבא.

 

שמואל נלקח אל רופא הגטו, קיבל אוכל חם, כמה זריקות והועבר לציפורני המיסיון. מהר מאד גזזו את פאותיו, ענדו צלב כבד על צווארו, והנזירות עטפו אותו בחום ואהבה. למרות גילו הקטן, הבין שמואל שהוא בעצם אסיר.

הוא היה ילד נוח ועדין ושיתף פעולה עם הכומר הגדול. לא הייתה לא ברירה ובוודאי גם לא מספיק ידיעות וכוחות נפש להתנגד.

 

לאחר ארבע שנים, הגיע למנזר רב יהודי עם זקן ארוך ולבן ועיניים טובות לב. הייתה זו שעת ארוחת הצהרים, כ-200 ילדים שבויי המיסיון ישבו שם. היו שם רוסים, קווקזים, יוגוסלביים, שילוב של עמים, צבעים וסוגים.

 

שמואל זוכר היטב את הרב שאמר "בוקר טוב ילדים", ואז הוא זעק במלוא גרון "שמע ישראל השם אלוקינו". ליבו רטט בקרבו, הוא הכיר את המלים הללו. אמא הייתה משכיבה אותו לישון, ומלמדת אותו להגיד קריאת שמע.

"השם אחד" סיים שמואל את המשפט בקול רועד. הוא לא היה היחיד, היו עוד כמה כאלה סביבו. הרב קרא להם והם ניגשו אליו והוא ליטף את ראשיהם. "מתוקים שלי" אמר "אתם יהודים. עכשיו אני לוקח אתכם לארץ ישראל, שם ילמדו אתכם את כל התורה כולה".

אושר הציף את ליבו. הוא חיבק ונישק את הרב ובכה ובכה. "אין לי אבא, אין לי אמא, אין לי משפחה, אבל יש לי את הרב היקר הזה, ויש לי גם קריאת שמע", כך חשב בליבו.

שמואל הגיע ארצה ולמד בישיבות קדושות, הוא הפך לתלמיד חכם בעל שם טוב, והקים משפחה לתפארת.

במהלך המלחמה, גויה גרמניה, הציעה לאביו של שמואל להינשא לה, כדי להצילו מציפורני הנאצים. התרגיל הצליח, אביו של שמואל נמלט מן הגטו וניצל. אחרי המלחמה, במקום לגרשה, הוא המשיך לחיות עמה.

כשבגר שמואל נודע לו שאביו חי, מתגורר בארה"ב ונשוי לנוצרייה. המפגש ביניהם היה צונן משהו, ורק כשנפרדו, שמואל הרגיש שליבו קרוע בקירבו. אבא לא שרד עם אמונה. הנאצים ניצחו אותו.

הקשר ביניהם היה רופף ביותר. מכתב פה ומכתב שם. פעם בכמה שנים שיחת טלפון.

 

הוא הביט עוד פעם במכתב "מיסטר שמואל זמירסקי, אני מצטער להודיעך כי אביך משה זמירסקי, ובשמו הנוצרי סטפן קלימפטון נפטר. צו הירושה שיש בידי, מעביר לרשותך 25 מיליון דולר, מתוך 50 המיליון שהיו לאביך בנכסים ובכסף נזיל. אביך עדיין לא נקבר, עליך ליצור קשר עם אחיך ריצ'רד קלימפטון על מנת לתאם ביניכם היכן לקברו, אחר כך אעביר לרשותך את מחצית הירושה. על החתום פיליפ גולדשטיין עו"ד".

ריצ'רד, אחיו הגוי, התעקש לקבור את אבא בבית קברות נוצרי. "אבא חי כנוצרי לכל דבר" טען. שמואל התחנן "אבל אבא יהודי…".

שמואל בדק היטב, ונודע לו, כי בראש השנה וביום הכיפורים היה אבא מגיע לבית הכנסת הסמוך ושוהה שם כמה שעות. הוא לא היה מומר, נותרה בו אמונה באלוקי ישראל. עובדה.

הגוי התעקש. שמואל התעקש. דרך ללא מוצא.

עורך הדין גולדשטיין הציע לשמואל, הצעה מבריקה: תציע לריצ'רד מיליון דולר יותר מן הירושה, ושיסכים לקבורה יהודית.

הגוי היה מתוחכם, הוא הבין שלשותפו לירושה, יש ענין גדול מאד בקבורת אביו עפ"י דת משה וישראל והרחיב את העסקה: "אני מוכן לקבורה יהודית רק בעבור ויתור על כל חלקך בירושה…" חד וחלק.

שמואל ניגש אל אחד מגדולי הפוסקים שבדור כדי לדעת כיצד יוצאים מן הסבך.

"הירושה עדיין אינה שלך" הסביר הרב "לירושה יש שלושה שלבים. השלב הראשון צורכי הקבורה של הנפטר, אחר כך ישמש הממון למימון מזונותיה ומגוריה של האלמנה, ולבסוף תחולק הירושה בין היורשים. נכון לרגע זה, הממון שהותיר אביך, צריך לשמש אותו ורק אותו, כדי להביאו לקבר ישראל".

גם במחיר 25 מיליון דולר?!

"כן" השיב הרב "קבר ישראל שווה כל מחיר, ההלכה מחייבת שהממון של הנפטר יועמד לצורך הקבורה ההגונה והקדושה של יהודי…".

שמואל ויתר. הוא לא הרגיש שום קושי בדבר. אנחת רווחה מילאה את ליבו. קודם כל כבודו של אבא. נכון אבא נכשל, ניסיון השואה היה גדול מכפי כוחותיו, אבל סוף כל סוף הוא נפטר כיהודי, ומה יותר כבוד מאשר להביאו לקבר ישראל.

"זה הכבוד היחידי שיכולתי לעשות עבורו" ניגב את דמעותיו אל מול עיני הרב. "לא זכיתי לשהות במחיצתו ב-50 שנה האחרונות, אני מאמין שבשמים יעריכו את הכבוד שנתתי לאבא אחרי מותו".

הרב הניח יד אוהבת על כתפו של שמואל ואמר: "האמן לי ר' שמואל, אני מרגיש שעשית לאביך כבוד, כבוד גדול. בן כמוך, קדיש כמוך, זה עילוי נשמה הכי נפלא לאביך".

והם פסעו ברחוב, לכוון השטיבל לתפילת ערבית.

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad