אפתח בסיפור מהמלחמה ההיא.
במהלך כחודש חשתי באינטואיציה ש'הולכת לפרוץ מלחמה' או משהו דומה. ניסיתי בכל דרך לראיין את אלוף פיקוד הצפון אודי אדם. אין ספור פניות לדובר צה"ל, כולל הפעלת קשרים, ושום דבר. התחמקויות חוזרות ונשנות. בשלב מסוים שוחחתי עם עמי כברי שהיה עורך ומגיש בחדשות המקומיות בכבלים ופנינו שנינו לראיין את האלוף, הוא לכבלים ואנוכי ל"חדשות הגליל". כלום….
…ואז פרצה המלחמה והשאר היסטוריה.
מדוע נזכרתי בסיפור הזה ביום השנה השבע עשרה למלחמה? פשוט מאוד. הסיפור חוזר על עצמו בדיוק מצמרר. התגרויות חוזרות ונשנות של החיזבאללה בצה"ל ובתושבים, שליחת 'רועי צאן' לעבר הגדר, התנפלות 'אזרחים' לבנוניים על הגדרות, הקמת אוהלים בתוך שיטחה של ישראל ואפילו גניבת מצלמה מחומה שהוקמה להגנת יישובי הגדר.
אם על התגרויות החיזבאללה אין לנו שליטה, הרי יותר מצמרר שצה"ל חוזר על התנהלותו המופקרת בדיוק כפי שאמר בזמנו, ממש לפני המלחמה הרמטכ"ל משה יעלון שהיה הרמטכ"ל עד יוני 2005, שנה לפני המלחמה "שיתנפלו על הגדרות עד שהנשק שלהם יחליד".
היום כאז, צה"ל נוהג בהפקרות, על פי מבחן התוצאה. זה התחיל בלוקשים ובהכחשות שהאכילו אותנו עם מנהרות הנפץ, זה המשיך בחוסר תגובה הולמת לחדירת מחבלים (הניח מטען חבלה בצומת מגידו, כשישים קילומטר מהגבול), חדירת מסתננים, פגיעה בגדרות, הקמת אוהלים בתחומי ישראל וגניבת המצלמה שדבר הגניבה נודע מאוחר יותר.
צה"ל שכח שתפקידו להגן על גבולה הצפוני של ישראל ב'כח הנשק' ולא להיות דיפלומטים מעונבים. צה"ל חוזר על טעויות העבר ונדמה שלא למד דבר מטעויותיו שלו.
הבעיה היא שמי שישלם את מחיר ההפקרות הזאת נהיה אנחנו, אזרחי הצפון. מפחיד לחשוב שהתסריט הזה בו יוזמת המלחמה נמצאת בידי החיזבאללה הולכת להתממש בכל רגע, ואנחנו כמו ברווזים במטווח מחכים לחצים.
כמי ששבע מהודעות דובר צה"ל במקום תגובת אש חזקה אל עבר החיזבאללה ונסראללה, אני חש מופקר ועזוב לנפשי כפי שרוב התושבים חשים.
על צה"ל לנקוט במעשים כדי לעצור את ההידרדרות החמורה לה אנו עדים ולהחליף את חליפת הטוקסידו שכמה אלופים עטו על עצמם בסרבלי לחימה ובגדי ב', להצטייד במיטב הנשק והתחמושת, ולהיות מוכנים ללחוץ על ההדק.
זו השפה היחידה שמובנת במזרח התיכון, בשלב בו אנו נמצאים. ויפה שעה אחת קודם.
