השבוע נפל דבר באזור כאשר נחשפה פרשיה מזעזעת בה חשודים צעירים, חלקם קטינים, במעשי אונס כלפי ילדה בת שתיים עשרה. עד היום הסיפורים הללו התרחשו אי-שם בתל אביב, או אם תרצו בתרגום חופשי לשפת הדיבור, סדום ועמורה. קשה לבטא במילים את התחושה שיצרה הידיעה הזאת אצל רבים מתושבי העיר והסביבה. מילים כמו "השמיים נפלו עלינו" "רעידת אדמה" "סדום ועמורה", ועוד כהנה וכהנה ביטויים מן הסוג הזה שובצו בשיחות בין תושבי המקום. נכון, יהיו כאלה שיאמרו 'האיש חי בבועה, מה החידוש בפשע הזה מפשעים דומים ש'התרגלנו' לשמוע עליהם?'. יש מידה רבה של צדק בטענה הזאת, אולם היא מסוג הטענות, על אף שעובדתית הן נכונות, שעליהן להידחות על הסף. זה לא עוד מקרה. זה המקרה שחייב לזעזע את כולנו ולהביא למסקנה אחת או שתיים. זאת ועוד. בשבועות והחודשים האחרונים הולכים ומצטברים אירועים לא נורמטיביים שרבים מאיתנו נתקלים בהם, ואין פוצה פה ומצפצף. התמונות מוכרות, אולם משום מה הן מודחקות בחוזקה אל עבר תת-המודע שלנו.
לפני כשלושה שבועות, הולכת חבורת צעירים באחת מרחובות העיר תוך כדי השמעת צעקות ויללות. החבורה מורכבת ממספר ילדים/נערים בני שלוש עשרה עד ארבע עשרה. פחיות של משקה ממריץ בידיהם, חלקם 'מתודלקים' ומגיבים בהתאם, והאחרים בדרך 'בטוחה' לאבד שליטה. אחת שאיבדה כבר שליטה ומדברת ומתנהגת בהתאם היא ילדה, לא נערה, ילדה כבת שתיים עשרה. התנהגותה וההתייחסות של אותם נערים/ילדים אליה די ברורה ודי צפויה בהמשך.
סתם לילות שישי כיכר צה"ל. התכנסות של עשרות צעירות וצעירים המגיעים להפגין את ההורמונים המשתוללים וגם הם נושאים מגוון משקאות אלכוהוליים בידיהם ובתוך שקיות ניילון אטומות. הטקס מוכר וידוע. מתחילים ב'דחקות' וצחוקים, לוגמים מהמשקאות ומכאן הדרך לפריקת עול קצרה. התפלות לעוברי אורח תמימים, התגרות בעוברי אורח וכמובן הטקס הקבוע, שבירת בקבוקים ברחבת הכיכר. אחלה בילוי…
סתם יום של חול בצומת רסקו. חבורת נערים מגיעה לצומת. הרמזור להולכי רגל "אדום". מבט ימינה ומבט שמאלה, והופ, פותחים בריצה וחוצים באור האדום. כן, 'פיספסו' את הרכב בשבריר שנייה. זה לה מעשה שובבות, זה ביטוי לשבירת מוסכמות וביטוי להפקרות אותה הפכו הילדים הללו לנורמת התנהגות קבועה.
…נחזור לאירוע בו פתחנו. בשיחה עם מפקד משטרת ישראל בקריית שמונה, סנ"צ מיכאל שפשק עולים הממצאים הבאים: מספר צעירים, ברובם קטינים קיימו יחסי מין אסורים בהסכמה עם ילדה בת שתיים עשרה. נעצרו מספר חשודים בהם מנהיג החבורה, גם הוא קטין, על פי הגדרת החוק. החשודים צילמו את מעשיהם בטלפונים הניידים. מפקד המשטרה ציין שחוקרי המשטרה הניחו את ידיהם על הסרטונים המקוריים, ראיה חשובה שיש בה להפליל את הקטינים במעשים המיוחסים להם. סנ"צ שפשק אומר שהפרשה הולכת ומסתעפת ולא מן הנמנע שיהיו עצורים נוספים, ככל שהחקירה תתקדם.
– תגובתה של עו"ד גליל שפיגל המייצגת חלק מהחשודים: "החשוד שהינו צעיר נורמטיבי ואף מעבר לכך אכן הודה במיוחס לו בנושא היחסים האסורים על פי חוק עם הקטינה. מרשי מכה על חטאו זה שהטיל הרס על חייה ועל חייו ועל בני משפחתו. המדובר בבן טובים שאמור להתגייס לאחת היחידות המובחרות בצה"ל. הסנגוריה תעשה כל שלאל ידה לשחררו בתקופה הקרובה לחלופת מעצר. חשוב שבני הנוער ישכילו לבדוק היטב בבוחרם עם מי לבלות ולא יסתפקו בהערכת הגיל בחזות הנערה שלעיתים מטעה טעות שכזו יכולה להביאם לידי ביצוע עבירה. חשוב להפנים כי יחסים עם נערה בגיל נמוך מ-14 שנים, גם בהסכמתה המלאה הינם מתכון להסתבכות פלילית בעבירת אינוס".
אנחנו אשמים, ההורים
המקרה הזה ומקרים נוספים בהם נפגעים ילדים וילדות שגילם מקנה להם את הזכות ולנו ההורים את החובה להיות אפוטרופוסים, בגלל תפקוד לקוי או שגוי מצידנו, מעלה את השאלה היכן אנחנו ההורים בעניין הזה? כיצד ילדה היוצאת בבוקר ללמוד בכיתה ה' או ו', ובמקום לחזור הביתה מלאה בחוויות לימודיות, היא שבה מצולקת נפשית וגופנית ממעשים שלא ייעשו? ילדים בגילים אלה אמורים להיות תחת עיניהם הפקוחות של ההורים, אם לא על פי בחירתם כהורים אזי כחובה שהיא פועל יוצא מחוקי מדינת ישראל. לחנך ילדים זה לא בדיוק 'תוכנית כבקשתך'. להיות הורה פירושו, לחנך, להורות, להנחות, להעיר, להציב גבולות כשצריך, לחזק ולהיות עוגן איתן ויציב לילדיו. הדברים הללו נאמרים ביחס למה שקורה עם יותר ויותר ילדים וילדות אשר אימצו לעצמם חיים ללא גבולות של אסור ומותר ופוגעים בהם עצמם, בבני משפחתם ובסובבים אותם. הילדים האלה לא אשמים. להורים יש 'זכות' בכורה לכישלון. הכי קל זה להאשים את הילדים אחרי מעשה, הכי נכון זה למלא את תפקיד ההורה לפני שהילד מגיע לתהום.
אנחנו ההורים מאבדים לעיתים את הגדרת תפקידנו כמחנכים, מנחים שחייבים ללוות את הילדים במסעם אל עבר העתיד והכנתם לחיים ראויים. רבים מאיתנו הופכים להיות החברים של הילדים, במובן הרע של המילה. אנחנו נוטים לפרש 'טוב' במובן שלא לומר "לא!" לילד, גם כאשר זה הדבר היחידי שצריך לומר לו באותו רגע. אנחנו לא מציבים גבולות של 'מותר' או 'אסור', שמא נשפט בעיני הזולת כ'פרימיטיבים' או 'לא נאורים'. הלחץ החברתי המופעל עלינו ההורים באמצעות התקשורת בה ה""כוהנים"" קובעים לנו נורמות התנהגותיות ראויות לדעתם, אם בהערצת מוצר, סגידה לזמר או נהייה אחר כוכב זה או אחר. הפילטרים שלנו המבוגרים, יעילים בדרך כלל מול ה""כוהנים"" הללו, אבל מה על הילדים והילדות בני השתיים עשרה, שעדיין לא עיצבו את אישיותם ואת סולם הערכים שלהם? איני מקנא בילדה האמורה להתמודד מול שטיפת המוח בפרסומות ובתוכניות הטלוויזיה בעיקר, באשר לשאלות מה זה טוב? מה חשוב בחיים? ועל מה לא נוותר, אפילו אם ההורים שלנו יגידו לנו "לא!". כיצד ילד או ילדה בני שתיים עשרה שלוש עשרה אמורים להתמודד מול הכח האדיר של מסך הטלוויזיה כאשר מצד אחד עומדת דמות ה'נערצת' על הילדה ואומרת לה על האסור מותר ועל המותר אסור. מה לאכול ומה ללבוש וכיצד להתאפר? כאשר מנגד אימה של אותה ילדה אומרת דברים הפוכים?
אנחנו ההורים חייבים, פשוט חייבים לנער את עצמנו ולחזור להיות הורים!. לא חברים של הילד, לא להתאמץ למצוא חן ביניהם ולא להירתע מעימותים, אם אין ברירה. הורים, את תפקיד החברים יימלאו רבים אחרים. את תפקיד ההורים לא ימלא אף אחד אחר מלבדנו.
