אבל רגע, רגע. כנראה שיש גם מי שהאידיליה הזאת מפריעה לו: פקידי משרד האוצר. הכל כבר היה יכול לצאת לפועל, אבל בשלבי האישורים התקציביים למענק עקב המעבר לצפון, העלו במשרד האוצר דרישה מגוחכת שכנראה כתובה באחד הספרים ששרדו את המנדט הבריטי: כדי להעביר מפעל לפריפריה ולהגדיר אותו כמפעל עוגן, השכר הממוצע בו צריך להיות 12,500 ש"ח לחודש. פילנתרופ-פילנתרופ, אבל כנראה שגם לשירצקי יש קווים אדומים הגיוניים. הרי 12,500 ש"ח זו דרישה לא הגיונית ממפעל ייצור. שירצקי לא יכול לעקור מפעל לטובת תושבי קריית שמונה והגליל, ועל הדרך לפשוט את הרגל. הוא מעוניין בשכר ממוצע של 8,500 ש"ח – מכובד מאוד, לכל הדעות – אבל לפקידים במשרד האוצר זה לא מספיק. באמת תודה על הדאגה, אבל מרוב דאגה – קריית שמונה תישאר ללא מפעל עוגן גדול ומבוסס.
ואני שואל: זאת לא מדינת חלם? האם למישהו אכפת בכלל מהתושבים כאן, חוץ מכמה חברי כנסת נורמליים בסדום (ציון פיניאן, מירי רגב ויעקב אדרי, שניסו לקדם את המעבר)? האם זה הגיוני שעד שאיש עסקים מחליט להעביר מפעל שלם לצפון, דווקא הממשלה מערימה עליו קשיים? לא בכדי הבטיח ראש העיר ניסים מלכה להשבית את העיר במידה והמעבר לא יאושר.
אפשר לומר הרבה מילים על ההתנגדות של משרד האוצר לאשר את המעבר ולהעניק תמיכה על פי קריטריונים הגיוניים. אפשר להגיד שזה לא כלכלי מבחינת המדינה, אפשר להגיד שזה לא הגיוני. אבל כשאני רואה את המובטלים שמסתובבים ברחובות, את האנשים שפוטרו ממפעלים שנסגרו בעבר, את הצעירים שמשוועים לתעסוקה, אני מבין משהו פשוט: עזבו אתכם עכשיו מהגדרות טכניות. ההתנגדות של משרד האוצר היא פשוט לא אנושית.
דודו כהן, כתב ועורך במדיה הארצית, תושב קרית שמונה.
פורסם לראשונה ב"מקו": http://www.mako.co.il/video-blogs-dudu-cohen/Article-6c95584019c6e21006.htm&Partner=facebook_share
