ראש המוסד לשעבר, אפרים לוי אמר השבוע: "אם הייתי איראני הייתי דואג בשבועות הקרובים". נו, עוד מאמץ קטן ותמסור כבר את היום והשעה המדויקים בהם תתקוף מדינת ישראל את מתקני הגרעין האיראניים, אם בכלל.
אנחנו, האנשים מהשורה נתונים לפיקוח על מה שאנחנו אומרים, חושבים ובעיקר עושים על זרועות רשויות החוק והאכיפה. אילו אחד מאיתנו היה פורש ממקום עבודה, לא סודי במיוחד, ומדבר על מה שאסור לו לדבר, תביעה שמנה כבר הייתה בדרך, וזה היה עניין של זמן שכבוד השופט גם ירשיע ויחייב בשורה של עונשים.
אבל, כשזה מגיע לחבורה מסוימת של עובדי מדינה שסודות המדינה הכמוסים ביותר הופקדו בידיהם עקב תפקידם, והם הספיקו לפרוש, יש כללים אחרים. להם, נדמה, מותר מה שלך ולי אסור בתכלית האיסור, להתחכם עם החוק.
שלושה מבכירי מערכת הביטחון שפרשו מתפקידם בשנים האחרונות מובילים קו שמהותו טרפוד האופציה הצבאית במאבק לעצירת איראן מלהיות גרעינית. השלושה הם: ראשי המוסד לשעבר, אפרים הלוי ומאיר דגן וראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין.
איני חושד בשלושה שמי מהם רוצה ברעתה של מדינת ישראל, אפילו לא אבק של מחשבה. אולם עובדה זו לא מונעת מלהגיע למסקנה שהתבטאויותיהם כובלות את ידי ראש הממשלה, שר הביטחון והממשלה לחשוב על האופציה הצבאית כמהלך מעשי, ומשאירים את האופציה הצבאית במגרש התיאורטי.
אופן הפעולה של השלושה נראה מזיק בעליל, אלא אם זה מהלך מתוחכם וחלק מהתוכנית לעצור את איראן במהלכים פסיכולוגיים. כאחד שאינו נותן משקל יתר לתפיסות קונספירטיביות, בעיקר כאשר מדובר במדינה דמוקרטית שיש בה איזונים, לפעמים קיצוניים כמו ענת קם ואורי בלאו, הפועלים מתוך הנחת יסוד שממשלות ימין מסוכנות בהגדרה, ולא משנה אם הן היחידות שהביאו עד היום את השלום, צריך לעשות הכל כדי להפריע להם. זאת לצד האיזונים הלגיטימיים שהם חלק מהמבנה של המשטר שלנו.
אתמול (חמישי) הגדיל לעשות אפרים הלוי כאשר יצא בהכרזה כה ממוקדת ועם המלווה ברמזים עבים על מה שמחכה לאיראנים.
גם הרבכת האווירית בה מגיעים בכירי הממשל האמריקאי לישראל, יש בה יותר מסתם דאגה שישראל לא תלחץ על ההדק האיראני. מה מתבשל? האם מה שאנחנו רואים ושומעים, הם ביטוי לאמת, או שאנחנו סטטיסטים במהלך גאוני שהשכל שלנו לא מסוגל לתפוס אותו? לך תדע.
ולכן, כל שנותר לנו הוא לסמוך על אבינו בשמיים (היחידי שאף פעם לא מאכזב) ולהיות ערוכים ומוכנים לכל התפתחות.
או כמו שאומר הבדוי: "אני מאמין בילוהים, אבל קושר אית הגמל…".
אבל בכל זאת, רצוי לנקות את המקלט, אחרי שבדקנו שהוא תקין ולא הפכו אותו למחסן, מועדון או זוּלה קרירה ונעימה בימי הקיץ הלוהטים. אפשר גם לקנות מעט שימורים שתאריך תפוגתם בעוד שנה. ולגבי מסכות? כאן דווקא אני רגוע, אהוד ברק הציע את המסכה שלו לכל המעוניין 'כי לא יהיה בה שימוש', הוא אמר בביטחון.
מחאה חברתית או ספין יח"צני
ובמעבר חד לעניין שאנחנו בוחרים לעסוק, הגזרות של הממשלה, המחאה החברתית, ומה הקשר ביניהם, אם יש בכלל.
אחרי שחומו של הקיץ יתפוגג ונשב על המרפסת, נוכל לעשות חשבון נפש אמיתי עם עצמנו בכמה נושאים חשובים באמת. אבל קודם לכן מספר שאלות: האם המצב הכלכלי בישראל קשה לכולם ובאותה מידה? האם העובדה ששלושה מיליון ייצאו ויבואו בשערי שדה התעופה בן גוריון במהלך החודשים יולי אוגוסט, בדרך אל הנופש או בחזרה ממנו, היא אכן התנהגות המשקפת חיים קשיים? ושאלת השאלות, לפחות מבחינתי. האם אלה שיש להם מוכנים לוותר לטובת אלה שבאמת אין להם? תשובה אחת לשלושת השאלות "לא".
מה שכן, המצב קשה עד בלתי נסבל לגבי המוחלשים באוכלוסיה נכים, קשישים, חולים ואפילו זוגות צעירים המתחילים את צעדיהם הראשונים בשבילי החיים ונושאים בעיקר נטל תחזוקת המדינה.
אילו חשבון הנפש היה נעשה בצורה הזאת, אני משוכנע שאפשר היה לפתור חלק גדול מהבעיות ולמנוע חלק עוד יותר גדול מהגזרות.
הרי לא ייתכן שנתנהל כחברה קניבאלית שהעשיר והשבע יעמוד על אותה משבצת עם העני והמסכן. זה לא צדק חברתי ולא חסד יהודי, זאת סתם חזירות בחסות חופש הביטוי והדמוקרטיה.
לכן, הגיע הזמן להתייחס לבעיותיהם האמיתיות של אלה הזקוקים לקביים מהמדינה כדי שיוכלו לעמוד על רגליהם בהמשך כמו: זוגות צעירים, נכים, קשישים, חולים ושאר המסכנים שהעשירים לא רואים אותם ממטר.
