למרבה האירוניה, גילנו את האש הזאת במקום שהיה אמור להיות נטול אש ואפילו נטול גיצים, בטקס יום השנה לאסון הכרמל.
מנחה הטקס, הקריין ושדר הרדיו המקצועי והמהוקצע, דן כנר הנחה את הטקס לזכרם של ארבעים וארבעה הנספים, ובעוונותיו הקריא מן הכתוב שורה ובה מחמאות לראש הממשלה בנימין נתניהו.
האמת? לא חשתי בנוח, כמו רבים אחרים, מהסופרלטיבים ומגודש המחמאות, שהשמיע דן כנר על ידי ראש הממשלה. אנחנו לא רגילים בתרבות הישראלית לסוג כזה של התבטאות, וטוב שכך, לא הרגשתי בנוח, ומיד לאחר מכן ניסיתי להרגיש בנוח כדי לכבד את זכרם של הנספים. זהו.
טעיתי, עוד במהלך הטקס ושעות רבות לאחר מכן, זנחו אבירי חופש הדיבור על גוניהם כל עיסוק. הם זנחו את ילדי העובדים הזרים, התעלמו מהמסתננים מגבול מצרים ואפילו הרפו משׂרה ומהגרעין האיראני ועסקו בתקלה הלא נעימה.
מאותה תקלה ואילך דמו השדרים והעורכים למקלענים ה'יורים' אל עבר מטרה אחת ויחידה, בנימין נתניהו. אש 'מקלעים' ואש שנאה נורו לעבר האיש, שאפילו לא עשה את המעשה שלא יעשה, זכה למספר מילים חמות.
שמעתי וצפיתי בדוברים השונים ולא האמנתי. התאפקתי ואמרתי לעצמי "הנה, זה יעבור עוד מעט". אמרתי "יגמר להם הדלק והם יפסיקו". שוב טעיתי. הכישרון של עורכי מהדורות החדשות והיומנים, ברדיו ובטלוויזיה להחזיק באוויר את הפשלה, שברה שיאים. כל מגיש וכתב הרגיש חובה (נעימה) לעצמו ללהג על האירוע, גם אם לא היה קשר בין הנושא עליו דיווח ובין הפשלה. בקיצור, אורגיה צהובה של ברקודות ותנינים שהזילו רגע לפני דמעות שווא על מר גורלה של התקשורת וחופש הביטוי, ורגע אחרי ציקצקו בלשונם ושבו לדבר על …חופש הדיבור הנגזל מהם. הכישרון שלהם התבטא גם ביכולת המופלאה להיות חסרי רגש ורגישות ולנצל את חופש הביטוי ולהפוך אותו לפולחן השיסוי עקב מעידה אנושית.
שפל נוסף נרשם השבוע לחובתה של התקשורת (סליחה על ההכללה) כאשר מתוך רצון לפגוע ולהשפיל את ראש הממשלה, שילבו (בלי בושה) ביומני החדשות ברדיו, ובמהדורות החדשות בטלוויזיה, את הפרודיה (ההסתלבטות) של ח"כ איתן כבל מהעבודה על ראש הממשלה, חרוזים הוא יודע לכתוב. זה היה כל-כך נמוך, אפילו נמוך מהמקום הנמוך ביותר, ים המוות.
מקרים מעין אלה מעלים כל פעם מחדש תהיות ושאלות באשר לשאלות מי כאן הקוזק ומי כאן הנגזל? מי מנצל את הכח הנתון בידו מתוקף תפקידו כפיקדון (עיתונאים) ומי מחזיק בכח (כנסת ישראל) מתוקף הדמוקרטיה ורצון העם?, בלי מירכאות.
לא רוצה סילבסטר
בשבוע הבא תבוא לקיצה שנת 2012, השנה לפי ספירת הנוצרים בכל העולם. מדינת ישראל, כחלק מהעולם הגלובלי אימצה את לוח השנה הגרגוריאני מטעמי נוחות כדרך רוב ארצות העולם.
בשנים האחרונות פשטה התופעה לא רק להתנהל לפי הלוח הנוצרי מטעמי מסחר, עסקים, לוחו זמנים אחיד וכיוצא בזה, אלא לחגוג את סיום השנה באדיקות כמנהג החרדים לדבר הנצרות. הנגע הזה הפך בשנים האחרונות לעוד חופשה לגיטימית בלוח החופשות של בתי ספר מסוימים עד כדי כך שלמחרת יום הסילבסטר מתחילים את הלימודים מאוחר או בכלל לא לומדים.
אם מישהו מחפש דוגמא להקצנה ולכפיה של גורמים בציבור על אופייה היהודי בציבוריות, הנה הדוגמא. המגמה של החופש הופכת אט-אט למגמה של הפקרות וניפוץ ערכי יסוד בחברה היהודית. העובדה שהלך הרוח הלא יהודי תוגבר בשנים האחרונות במאות ואלפי לא יהודים שעלו/הסתננו/והתגנבו למדינה, מטעה לחשוב שיש משהו נגד העובדה שלא יהודים חוגגים ומציינים את החגא. לא, ממש לא. שבני כל דת יחגגו ויציינו את חגם כמה שהם רוצים. תלמידים יהודים במערכת החינוך הממלכתית של מדינת ישראל, לא יקבלו יום חופשה על כך שהחליטו לחגוג את חגם של אחרים.
