הרצון להיחשף גורם לחלק מהפוליטיקאים להיות מעורבים באירועים שבימים כתיקונם הם לא היו מעזים לעשות זאת.
מהרגע שכל מכוני הסקרים במדינת ישראל מצביעים על שתי מגמות יציבות ועקביות: ראש הממשלה הבא יהיה בנימין נתניהו והגוש הגדול היה ונותר גוש הימין, לא מפסיקים פוליטיקאים, בעיקר מהשמאל הכבד והמרכז הרך, להנפיק אמירות שחלק מהן גובלות בלשון הרע ואפילו הסתה.
אחת הבמות שניתנה לפוליטיקאים השבוע הייתה בכנס שדרות לחברה וכלכלה. אוהו איך שהבמה הזאת נוצלה.
נהוג, שמעל במות מעין זו פותחים את הפה אנשים שיש להם מה לומר, מה לחדש. אנשים רציניים מציגים חזון, תוכנית, תקציב ולוח זמנים. מה שהיה השבוע, כפי שהיה ניתן להתרשם, זה בעיקר לוח זמנים. כל מילה כיוונה ללוח הזמנים היחיד מבחינת הפוליטיקאים והוא מועד הבחירות.
לא נעים לומר, אבל כל כך הרבה עליבות ורדידות לא נשמעו זה זמן רב מעל במה אחת.
הבמה החשובה הזאת נוצלה עד תום על ידי הטוענים לכתר כדי להשמיע את מה שהעם רוצה לשמוע היום, אשליות.
שום מילה על האמת (הקשה מעט) שמחכה לנו אחרי הבחירות בתחום: הכלכלי, החברתי, המדיני והצבאי.
בליל של סיסמאות שדומות להן נשמעות בכיכר תחריר, רק בהבדל אחד. שם הסיסמאות על חופש וסוכריות מהמדינה נשמעות נכונות כאשר מעל שמונים מיליון בני אדם רעבים ללחם כפשוטו, ולא לסושי. אולם אותן סיסמאות כאשר הן מושמעות בארץ, הן מעידות שהאומרים אותן תלושים מהמציאות, ולעיתים גם מהארץ.
רגע, בדברים הללו לא נאמר שהכל טוב ואין מה לעשות. ממש לא. אני מאלה הטוענים שהמצב קשה מאוד לקבוצות אוכלוסייה מוגדרות ומסוימות: זוגות צעירים הנמצאים בתחילת דרכם או/ו גם הורים לילדים, נכים, עובדים בשכר עוני ומובטלים בעל כורחם ומשפחות חד-הוריות. בגדול, אלה האוכלוסיות שמדינת ישראל חייבת לשנס מותניים ולטפל בהן ביתר שאת.
כמובן שיש קבוצות נוספות הנלחמות על 'שיפור עמדות' ומעמדן, וזה בסדר גמור, אבל אינן נמצאות בהגדרה המידית לטיפול מסיבי של המדינה.
בגלל כל הסיבות האלה, אני מצפה לשמוע הצעות רציניות שגם ישימות.
ניקח לדוגמא את שלי יחימוביץ' יו"ר העבודה שיצאה עם תוכנית חברתית כלכלית שעלותה כ-20 מיליארדי שקלים.
אצטט מומחי כלכלה שהתייחסו להצעה ואמרו עליה "פופוליסטית".
למכור רעיונות שעובדו במשרדי היח"צנים למיניהם כתוכנית הצלה כלכלית חברתית, זה קצת מעליב. להתעלם מא' ב' של 'קח' ו'תן' במערכות כמו מדינה, זה יותר ממעליב.
להציע הצעה כזאת כאשר כל בר דעת יודע שיום אחרי הבחירות הממשלה תהיה חייבת לסתום גירעון של עשרה מיליארד שקלים ויותר, זה לצחוק בפניו של הבוחר. ואת זה אסור לקבל.
הבחירות הללו הן משאל עם הגדול, יותר מבחירות כפשוטן. הממשלה הנוכחית יכלה, לוּ רצתה להמשיך ולמשול עוד שנה תמימה, אולם ראש הממשלה הגיע למסקנה אמיצה שהמהלך הכלכלי-חברתי-מדיני חייב לקבל את אישורו של העם, לפני שיוצאים אליו.
…כי אף אחד לא רוצה להיות יוון, אירלנד, ספרד או פורטוגל.
עובדים בשביל זועבי
אי אפשר להישאר אדיש נוכח מעלליה של ח"כ חנין זועבי מאז פרצה לתודעה הישראלית. זועבי מנצלת את הדמוקרטיה הישראלית בתחכום ובציניות ומותחת את גבול הסבלנות והסובלנות של האזרח הישראלי עד הקצה.
בתחכומה היא מפעילה גם את חברי ועדת הבחירות המרכזית לספק לה עוד דלק בהפצת השנאה כלפי מדינת היהודים והחבר'ה הטובים נופלים לרגליה וממלאים אחר הנחיותיה.
כאדם, אני סולד ומתרחק מקיצוניות בכל אורחות החיים, גם האישיים. ולכן, האופן בו פועל חלק גדול מהרוב היהודי הציוני ביחס להתנהלותם של חברי הכנסת הערביים (אין פה הכללה, זה הרוב) משרת למעשה את האינטרס של הקיצונים הערבים.
דוגמא לכך קיבלנו השבוע. רתמו את העגלה לפני הסוס, כאשר היועץ המשפטי לממשלה חיווה את דעתו שלמרות שח"כ זועבי מתחה את החבל עד הקצה, הוא לא מתכוון להמליץ על פסילתה. עכשיו, אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה גילה את דעתו, מתכנסת ועדת הבחירות ומחליטה …לפסול אותה.
נו? ומה יקרה עכשיו? היועץ המשפטי ישנה את דעתו? לא. מה שיקרה שח"כ זועבי וחבריה מגיעים לקו הגמר של הבחירות מגובשים וחזקים יותר מאשר לפני ההצגה הכושלת הזאת. חוכמה יהודית…
בתוך כך, הגיע הזמן לנפץ אשליה ישנה האומרת שהציבור הערבי אינו קיצוני, מי שקיצוני אלה הם חברי הכנסת הערבים.
אין טעות גדולה מזאת. נכון, צריך להיזהר מהכללות, אולם אסור להתעלם מעובדות. הציבור הערבי, כמו כל מיעוט בכל העולם (גם היהודי) מפתח לעצמו התנהגות כפולה. ערכים בינם לבין עצמם וערכים וקודי התנהגות כלפי הרוב והשלטון.
הציבור הערבי הוא-הוא האשם המרכזי במצב האבסורדי שאנו חיים בו וככל הנראה זה לא ישתנה גם בבחירות הקרובות. הציבור הערבי יבחר את נציגיו לכנסת כפי שהוא רוצה, והוא רוצה קיצוניים.
מה שנותר לנו לעשות כרוב יהודי במדינת היהודים, להשקיע באחדות, למרות אי ההסכמות ולעמוד איתן מול כל מתקפה או התגרות באמצעים חוקיים שהדמוקרטיה הישראלית מעמידה לרשותנו.
גלנט והגיליוטינה
אחד הסיפורים העצובים של התקופה האחרונה הוא סיפור טרפוד בחירותו של האלוף יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל בסיבוב האחרון.
גלנט, קצין וחייל מצטיין, הגיע לתחנה ממנה או שאתה מגיע לפסגה או מסיק מסקנות.
האלוף גלנט הסיק מסקנות, ולא בגלל שהוא לא הומלץ לתפקיד הרמטכ"ל, אלא בגלל אינטריגות בצמרת וחשדות כלפיו בשני נושאים: סיפוח קרקע ציבורית לרשותו ומסמך הרפז.
מסתבר שיש כאן הרבה אנשים רעים אשר חורשים מזימות באופן שיטתי ומחכים לרגע המתאים כדי להנחית את המכה. בדרך כלל המכה באה בדיוק ברגע שאינך יכול להגיב ולהוכיח את חפותך, אם היא קיימת. הצדקנות של הציבור הישראלי, לא תיתן לך, היא תאטום את עיניה ואוזניה ורק הפה יצקצק וייתן לך להבין שלמרות כל מה שעשית "בשביל מדינה", אין לך סיכוי, אתה חייב ללכת הביתה. כמה אכזרי. כמה לא צודק.
…והנה, השבוע אחרי שהגיליוטינה ירדה על צווארו וערפה את ראשו, מודים בועדת בניין ערים שנפלה טעות בתשריט השטח ועל פרשת הרפז אין הרבה מה להוסיף.
אז אני שואל. מה על האלוף יואב גלנט לעשות עכשיו? מה אמורה המדינה לעשות כדי לתקן את העוול הנורא שנעשה לו? עצוב, מתסכל, ובעיקר מיותר לאבד אנשים מוכשרים בדרך הזאת.
נ.ב
קראתי את טורו של העיתונאי (המוערך) קלמן ליבסקינד ב'מעריב' האוחז בדעה ובנתונים שונים מאשר התפרסמו השבוע בעיתונות. אם אכן קלמן צודק, הכף תשוב ותוכרע לרעתו של גלנט, ואם לא? ראה ההתייחסות למעלה.
רב אלוף ואדם נדיר – אמנון ליפקין שחק
…מכמעט רמטכ"ל, לרמטכ"ל שהלך מאיתנו, רב אלוף במיל' אמנון ליפקין שחק נפטר השבוע ממחלת הסרטן ממנה סבל בשנים האחרונות.
לא נמצא פוליטיקאי, כולל כאלה שבחייו ביקר אותם, כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלא הספידו את שחק במילים כנות ואמיתיות (כך זה לפחות נשמע).
התיאור המצמרר היה של הנשיא שמעון פרס שסיפר כיצד קיבל שיחת טלפון לפנות בוקר משחק וכיצד נפרד ממנו.
האיש והאישיות, ליפקין שחק, בטוהרה ובניקיונה הציבורי, מעלה סוגיה שרבים עסוקים בה ברגעים מעין אלה.
מדוע חלק קטן מהפרגונים אחרי שאדם הולך לעולמו לא נאמרים לו בחייו? מדוע המספידים כה פיוטיים וכל כך משתפכים כאשר הם מספרים על אחד שכבר נפטר?
הלא אנחנו יודעים שבחייו של אותו אדם זה לא בדיוק כך.
בחיים יש מריבות, אי הסכמות, מחלוקות, ואם מדובר באנשי צמרת, כמה יצרים וכמה אגו נזרקים למערכת היחסים כאשר הגזרה מתלקחת.
המסקנה הכי הגיונית שעולה כתשובה מדוע לא מפרגנים בחיים זה הפחד והחשש לפרגן לאחר, אפילו אשתך, שמא הדברים החיוביים שאמרת בנסיבות מסוימות ינוצלו נגדך במריבה הכי קטנה שתהיה אחר-כך.
יש פיתרון. להסכים, ליצור נורמה שמחמאה שניתנה לך בזמן 'שלום' לא תנוצל בזמן 'מלחמה'. אני חושב שאנשים מבוגרים שיודעים, ולפעמים נהנים לריב, יסכימו לפעול בדרך זו. כי בינינו, לפעמים כיף לריב, אז בגלל זה לא נחמיא בזמן שלום?…
