נכנסנו לישורת האחרונה במערכת הבחירות לכנסת ה-19, (מבחינת העיתון, העיתון הבא יצא אחרי הבחירות) וראוי להתייחס למספר נקודות הקשורות למפלגות, לתעמולת הבחירות, למסכות וגם לכוח המניע את כל המועמדים (כמעט), רצון לכוח וכבוד.
כמו שכבר שמעתם לא פעם את המשפט: "זוהי מערכת הבחירות החשובה ביותר שהייתה". שקר ראשון.
זאת עוד מערכת בחירות בה נשמע תירוצים מאלה שרוצים להמשיך ו'לא סיפקו לנו את הסחורה', נשמע את כל התירוצים האפשריים, כאילו שמדובר בילדים בכיתה ג' שלא הכינו שיעורי-בית ומספרים למורה שהכלב אכל להם את המחברת, אימא שלהם לא העירה אותם בזמן ואבא שלהם שלח אותם למכולת. שטויות. הילדים/חברי הכנסת לא מילאו את ההתחייבויות אותן היו אמורים למלא.
טענות אלה של חברי כנסת, שרים וראשי ממשלה שהיו בצד של העשייה, יכולות לעבור שימוע אצל כל בוחר ובוחר, וכל אחד יחליט בסופו של דבר אם הוא מאמין או לא למשמע אוזניו.
בדרך כלל חברי הכנסת נחשפים בעשייה שלהם באמצעות ערוצי התקשורת השונים, ויש המראים קבלות אם בהעברת חוקים ואם בעשייה, והכל בהשתקפות באמצעי התקשורת.
אולם, יש לזכור שכמו בחיים כך גם אצל הפוליטיקאים, יש מה נקרא מקורבים יותר לעיתונאים וכאלה שממש לא. המדד היחידי שעל פיו צריך לשפוט, הם הנתונים המופיעים בפרוטוקולים של הכנסת ובדברי ימיה של הממשלה. מי שיתאמץ, יגיע לאמת כולה.
פוליטיקאים רבים (מידי) רכשו ביושר את התואר "שקרנים", ולא בתור קללה, אלא, בתור תואר המבטא את התנהלותם לאורך זמן.
נאמר זאת בצורה עדינה יותר. לפעמים קל יותר להאמין לשקרן מאשר לפוליטיקאי…
התואר הוא תואר, אולם העובדה שיש בציבור כאלה הסובלים מ'זיכרון סלקטיבי' צריכה להדאיג יותר. הפוליטיקאי בונה על הזיכרון הזה, וממשיך הלאה.
לצד הפוליטיקאים הממשיכים יש את ה'אפרוחים' אלה המועמדים לראשונה לכנסת.
צריך לכבד כל מועמד חדש, וצריך להפעיל פילטרים כדי לא להיתקע, חס וחלילה במועמד שלא היינו רוצים, אילו היינו יודעים מי הוא באמת.
עוד יותר מסוכנים, אלה המועמדים החדשים, שלכאורה אנחנו מכירים. מי שמייצג נאמנה את הקבוצה הזאת הוא (כמובן) יאיר לפיד. אני מניח שבמהלך השנים הוא חדר לסלונים וללבות רבים דרך המרקע והטור שלו בעיתון, וכן, גם בשל היותו 'לפיד'.
רבים שכחו או שלא רוצים לזכור שהאיש הביא לפוליטיקה סוג של דיקטטורה מתנשאת בשני נושאים: הוא האחד והיחיד שמקבל החלטות וקובע בתנועתו (סממן פשיסטי) והוא היו"ר לעשר השנים הבאות, ואת זה הוא כתב.
אני כותב את הדברים ולא מאמין שהמקלדת נענית לצירוף המילים הללו מבלי שהיא מתקוממת.
המקלדת לא מתקוממת, אבל אנשים נכבדים כמו אלה שברשימתו ואלה ההולכים להצביע עבורו, שלא יתקוממו?!
כדי להבין את עומק הצביעות, תחליפו את השם 'יאיר לפיד' ב'אביגדור ליברמן'.
נו?! המדינה לא הייתה נסערת?!
אומרים שלקבוע עמדה ולהצביע בבחירות, זאת זכות. נכון, אבל זאת זכות 'נֵכַה'. במקרה של מדינת ישראל והנושאים הבוערים העומדים על הפרק, הזכות הזאת היא חובה חשובה וקדושה לכל אזרח ואזרחית.
אחת הבעיות שמחריפות בכל מערכת בחירות זה ניצול חופש הדיבור והבעת הדעה לרעה ושקר. שלא תהיינה אי-הבנות. יש לשמור על הדברים הללו ללא פשרות, אלא שבמערכת בחירות, שיקול הדעת וכושר האבחנה נפגמים אצל חלק מהמועמדים, ובהתנהגותם הם תורמים …ליריבים המרים שלהם.
הנה דוגמא. בקרב היהודים במפלגות הציוניות, ח"כ חנין מוקצה עד זרה. בקרב תומכיה בציבור הערבי לעומת זאת, היא אלילה.
אז מה עושים יריבה בימין? מספקים לה 'אוויר חם' כדי שתרחף לגבהים ותגדיל את הישגיה.
ועכשיו ברצינות. הבחירות הקרובות מעמידות אתגר קשה בפני הבוחר שאינו מחויב למישהו או למשהו, זולת מצפונו והכרתו. לפני שמחליפים משהו, כל משהו, ראוי לבחון אם צריך להחליף, כך גם בפוליטיקה.
ראש הממשלה היוצא בנימין נתניהו הוא 'המשהו' הישן והמוכר. יכולותיו עמדו במבחן המעשה לא אחת.
אפשר לומר מה שרוצים, בעיקר אם מקבלים עבור כך תמורה, אבל אי אפשר להאמין לכל מה שאומרים.
בואו נבחן את העובדות
נתחיל בכלכלה. הבחירות הללו באו לאוויר העולם אחרי שבעה חודשי היריון, טרם זמנם, רק בגלל הנושא הכלכלי. אחרי שנים סוערות ולא יציבות באמריקה ובאירופה, ואחרי שבנקים וחברות פשטו את הרגל והתפוגגו, ישראל הצליחה להמשיך את החיים כאילו ולא קרה דבר.
'הסוּפּרים' היו מלאים בכל טוּב הארץ והעולם, הכבישים המשיכו לקלוט עוד ועוד דגמים חדשים של רכבים, התורים בנתב"ג לחופשות התארכו וגם 'קפיצה' קטנה לאיזה 'סייל' או סופ"ש, בא בחשבון, בקיצור היה מי שדאג שהחיים בישראל ימשכו.
נשאל מי דאג: שלי? ציפי? יאיר?, מי?! ממש לא אף אחד מאלה. נכון, מי שהיה בממשלה ועמד בראשה. זאת לא בושה לדבר אמת, חברים, גם אם אנחנו מוצפים בדברי רהב והתנשאות של 'אני-אני', וברוח הימים הללו בעיקר 'אניה'.
המחאה החברתית: נכון, היו גם רעשים, אנחנו לא חרשים. ראש הממשלה קיבל את עיקר התביעות שעלו מהמחאה החברתית, לא המחאה הפוליטית. התביעות נענו באופן ראוי. נושאים רבים קיבלו מענה, ולא נחזור על כך, כי בטח נמאס לכם לשמוע… אבל אי אפשר לומר שלא נעשה דבר, או הדברים שנעשו זניחים. ממש לא יפה לומר זאת.
יריביו של ראש הממשלה יאמרו שהוא 'זיגזג', ואחרים יאמרו שראש הממשלה הגמיש את עצמו ואת תקציב המדינה לטובת פיתרון צודק והולם של חלק מהבעיות החברתיות.
להזכיר למי ששכח או שלא היה איתנו כאן. בשנות השבעים בזמנה של ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר פרצו מהומות של 'הפנתרים השחורים' שבאו מכאב ומוצקה קשים. תגובתה 'הקשוחה' ו'הנמרצת' של גולדה בלמה ופגעה באנשים הכואבים. היא לא נענתה לכאב, היא רק אמרה ש"הם אנשים לא נחמדים" ו"תרדו מהדשא".
נכון, וזאת האמת. הממשלה הבאה חייבת לבודד את האוכלוסיות הזקוקות לתמיכה מכלל התושבים, ולטפל בהן ב'טיפול נמרץ'.
– בתחום הביטחוני. סוף סוף אחרי רפיסות של שנים היה מי שעמד על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלנו כפי שאמור להיות. נזכיר במהירות: מרמרה, נכבה, נקסה ועמוד ענן…
שלא תהיינה אי הבנות. אפשר יותר ואפשר טוב יותר. בשביל זה יצטרך ראש הממשלה נתניהו לקבל אמון מחודש ביום הבחירות.
התקשורת
יש שתי פנים לתקשורת. הפנים המכוערות והפנים שהשתנו לטובה.
נתחיל דווקא בפניה המכוערות של התקשורת ועל מעוזי העיתונאים שעדיין משחקים ב'נדמה לי'. המעוזים של אלה שהפכו את המדיה לקרדום בו הם חופרים, לעיתים, מתחת לאינטרסים הלאומיים ופוגעים באמון הציבור, נמצאים בדרך כלל בערוצים המסחריים. כאשר הכסף והרצון להפיל את נתניהו נפגשים בערוץ 2, ערוץ 10, אתרי אינטרנט ובעיתונים כמו 'הארץ', אנחנו מקבלים מוצר פגום ומריח לא טוב. אגב, זה לא אומר שאין פה ושם שרידים של אמת ועובדות. זה אומר שכצופה, אתה אף פעם לא בטוח שמישהו לא מנסה לגנוב את דעתך ולהשפיע עליך באמצעים לא הוגנים.
אי אפשר לצרוך אינפורמציה כאשר אתה לא סומך ולא מאמין בצד שמספק לך את 'הסחורה'.
הנה דוגמא. השבוע הופיע נפתלי בנט באחת מתוכניות הבוקר, משהו בסגנון של 'אירוח בנעלי בית'. המראיינים הזוג פדרבוש את מרוז, קלחו בשיחה באווירת 'נעלי הבית', ובנט, בעוונותיו זרק בדיחה כפי שקורה במצבים מעין אלה.
הוא אמר 'שרה ואני עברנו קורס טרור'. אתם מבינים ששניות לאחר מכן, המושג הנלוז שפעם כיכב במערכת היחסים שבין העיתונאים ובין המסוקרים, 'הדברים הוצאו מהקשרם', קם לתחייה וערוצי האינטרנט השונים עשו מהבדיחה …ידיעה חדשותית 'מרעישה'.
אחרי שעות מהשידור צפיתי בקטע ונחרדתי. עד כמה נמוך אפשר לרדת? לאיזה עומק של המיץ של הזבל יכולים לרדת עיתונאים כדי לפגוע במי שהם לא סובלים בשל דעותיו?
אני מניח ש'הבדיחה' הגרועה של העיתונאים תוסיף עוד מנדטים לבנט. ככה זה עם היהודים, אתה מסדר אותם, הם יעשו דווקא.
ומכאן לפנים שהשתנו לטובה. הערוצים הציבוריים ובראשם רשת ב' של קול ישראל.
השבועות האחרונים הוכיחו שאפשר לעשות עיתונות הוגנת, מקצועית ואמיתית, אם רוצים.
כתבי ושדרי תוכניות הרדיו בתוכניות האקטואליה, החדשות והיומנים, הראו שאפשר לראיין מועמדים מימין ומשמאל, להקשיב להם, לעצור אותם כשצריך ובעיקר לשאול שאלות נכונות ובהגינות.
זה שנים שלא היה כדבר הזה בו אין 'עיתונאים בכאילו', יש עיתונאים-עיתונאים, ועל כך מגיע שאפו גדול למנהלי ועיתונאי קול ישראל, והשידור הציבורי.
משפט אחרון. אל תאמינו במה שאי אפשר להאמין וזיכרו שיש לנו עם אחד, מדינה אחת ובחירות פעם בארבע שנים. בחירה נבונה.
ולסיום
אי אפשר בלי להתייחס לציפור הנפש, עליה מושתתים החיים הדמוקרטים בחברה שלנו, כבוד הדדי….ודווקא אגע, בדחילו ורחימו, במי שאמורים להיות מורמים מעם, הדוגמה והמופת, רבני ישראל. עצוב להיות צופה במחזה בו ‘מככבים' מרבני ישראל החשובים ומכל המגזרים בהתכתשויות, נאצות וקללות ‘המכבדים' אלה את אלה. מה? אף אחד לא רואה אותם? לא שומע אותם? הם באמת חושבים שמיד אחרי הבחירות עם ישראל יפעיל את ה'מחיקון הקולקטיבי' והחיים יחזרו למסלולם? קטונתי מלהעיר או לבקר את גדולי ישראל. אבל, לשתוק ולהעמיד פנים שגם ה'מלחמה' הזאת ‘דמוקרטית' לגיטימית’? זה לא. בתקווה ותפילה שימצא ה'סנו' שינקה את מה שקורה היום.
