מדינת ישראל איבדה את האשראי המדיני שלה אצל ידידתה ההיסטורית, ארצות הברית, ומשכך, אנחנו נכנסים למסלול שעלול להסתיים באסון, חלילה. ארצות הברית ונשיאֵיה בשנים האחרונות, נתנו לממשלות ישראל אשראי פתוח בהתנהלותם מול הנושא הפלסטיני והעולם הערבי. זהו, זה נגמר. הנשיא האמריקני ברק אובמה תפס עמדה, בעידוד וסיוע ישראלים בשמאל, שהסכסוך חייב להיפתר כאן ועכשיו, ורצוי שיהיה כפוי. והיתר לא מעניין אותו.
מי שמדינת ישראל הפקידה את ההגה בידיו הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, ועליו נתמקד הפעם.
בדומה ליצחק רבין המנוח, שב נתניהו לכס ראש הממשלה בפעם השנייה מפוכח יותר, מנוסה יותר ופחות מתרשם מהחבורה השמאלנית שיושבת על עורקיהם של מקבלי החלטות בישראל אם בפוליטיקה, בתקשורת או על תקן של 'אוהבי' ישראל מקצועיים שעצתם רעה לישראל.
עד היום, מצליח ראש הממשלה לנווט את ספניתה של ישראל בין שרטונים וכרישים מריחי דם. נתניהו אסר את אויבו הגדול, האגו שלו, מאחורי סורג ובריח, ולמרות הלחצים, ההתגרויות והאיומים, הוא מצליח לשמור על האינטרסים הבסיסיים והחיוניים של מדינת ישראל. אויבי ישראל הזדרזו לחכך ידיים בעקבות נאום בר אילן בו הצהיר נתניהו על "שתי מדינות לשני עמים", שהינה מהדורה משופרת של ראשי הממשלה אהוד ברק הבריחה מלבנון ואריאל שרון החרבת הבית היהודי בגוש קטיף. בניגוד לראש הממשלה לשעבר אהוד ברק שהובל על ידי 'ארבע אימהות' לבריחה ללא הסכם מחייב מלבנון ובניגוד לאריאל שרון, שהשמאל פדה את נשמתו מהקריאה בכיכר רבין "שרון רוצח" ל"שרון יביא שלום ויפנה את גוש קטיף", נתניהו לא ממהר ליפול לזרועותיהם הפתוחות לחניקה של רבי המרצחים המחליפים את מדי הטרור וחגורת המתאבדים ברחובות דיזנגוף, לחליפות מחויטות מבית היוצר של גוצ'י האיטלקי.
ראש הממשלה נתניהו לא מזדרז לקנות את ה'שלום' כפי שהוא משווק באריזה נוצצת על ידי הפלסטינאים ועומד על כך שאת הסחורה צריך לבדוק היטב. תמים, הוא לא.
נתניהו למד לקח חשוב מן העבר גם בכל הקשור לעניינים החברתיים. הרגישות החברתית שלו אינה מלווה בקריצת עין ובפופוליזם זול והיא כרוכה במחירים כבדים שמשלמים החלשים בחברה, אך מאידך נותנים תחושה שהפתרונות המיושמים הם תוצאה של צורך והכרח. לטעמי, ממשלת נתניהו רחוקה עדיין שנות אור מהפתרונות החברתיים-כלכליים שהיינו רוצים, אך המגמה מבשרת את הטוב ותקווה שלא נאבד את הצפון. נתניהו פועל באווירה תקשורתית-ציבורית, כמעט בלתי אפשרית. במעקב אחרי הדוברים בתקשורת, הן בנושאים הביטחוניים-מדיניים והן בנושאים החברתיים-כלכליים, גובר קולם של המתנגדים לראש הממשלה נתניהו ולממשלתו, וזאת בניגוד לתמיכה הציבורית והפרלמנטארית לה הוא זוכה בכנסת (דמוקרטיה, לא? רוב). אין כמעט נושא שנתניהו מנסה לקדם, ואין עליו התנפלות מתוזמנת ומתוזמרת בכל ערוצי התקשורת, בעת ובעונה אחת. התופעה הזאת שכמעט תמיד המראיין והמרואיין משתייכים לאותה קשת דעות, הפכה להיות בלתי נסבלת. השאלות הנשאלות, נראות כ'מוזמנות', והזמן שעומד לרשות המשיב דומה יותר לזמן המוקצב להרצאה ולא תשובה קצרה ולעניין. על אף שיש היום ערוצים רבים, הן אלקטרונים והן בעיתונות הכתובה, הרי שהאנשים המאיישים את המיקרופונים ואת המקלדות באים מאותה סביבה פוליטית, חברתית וכלכלית. הם מחליפים את המיקרופונים בינם לבין עצמם. בטח עכשיו יש מי שאומר "מה הוא מבלבל את המוח. אני מכיר לפחות עיתונאי או אפילו שניים שהם 'ימניים'". וזאת בדיוק הבעיה. יש אכן שניים שלושה כאלה, והעובדה שזוכרים אותם היא ההוכחה שהם מיעוט שבמיעוט.
לא נורא. מניסיוני הדל למדתי שאת האמת האמיתית (לא מצאתי ביטוי מדויק יותר) אי אפשר לרצוח, מכסימום אפשר לעכב. אבל היא בוא תבוא. ועד אז יש לקוות שידיו של נתניהו האוחזות בהגה, לא יוסטו על ידי חורשי השלום המעוות והלא קיים, אלא בדמיונם ואותה הם מנסים לכפות עליו ועל הרוב בעם.
