אין מילה אין ביטחון
האימרה "אם אין אני לי מי לי", קיבלה השבוע משמעות מיוחדת. זה לא שלא ידענו, זה עוד מקרה לאלה שתמיד חושבים ואומרים "ניתן עוד צ'אנס לצד השני".
…ארצות הברית הוכיחה פעם נוספת את אפסותה ביחסה אל ישראל כאשר שר החוץ שלה קרי אמר את המשפט ה'גאוני' הבא: "אנחנו לא מכירים בממשלה החדשה של הרשות עם החמס, אבל נעבוד איתה".
המון זמן לא נתקלתי בסטירה פנימית כה חריפה במשפט היוצא מפיו של מי שמחשיב ומחזיק מעצמו כנציגה של מעצמת-על. האמירה הזאת מצטרפת לשורה ארוכה של אמירות ומעשים שבמצטבר פוגעים ומכרסמים בכח עמידתה של ישראל מול אויבה.
בשמאל הישראלי כמובן שמחים, 'סוף סוף ארצות הברית מכופפת את ישראל ל'טובתה", אומרים דובריה, והם לא טועים. בתוצאה.
יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג, משתעשע בחידודי לשון כמו "ראש ממשלה פירומן", במקום לענות על שאלה בסיסית כיצד אפשר להתקדם או להתחיל משא ומתן עם מי שהצהיר ומצהיר שהוא הולך להשמיד אותך, ומממש זאת בכל הזדמנות הנקרית בדרכו, ובהתאם ליכולותיו.
הייתי שמח לשמוע או לקרוא אחת ולתמיד הצעה הלוקחת בחשבון את כוונותיהם האסטרטגיות של אויבנו ולא את הטקטיקה המתחלפת בהתאם לנסיבות, חלקות הלשון וחליפות התחפושת של מנהיגי החמס והרשות.
אני מוכן להמר שתוכנית כזו אינה אפשרית, בדיוק מהסיבות שנמנו כאן.
נראה, שלישראל יש בעיה קשה יותר מהבעיה הפלסטינאית, ושמה, הממשל האמריקאי הנוכחי. זה כבר לא צחוק ולא נושא לבדיחות. הממשל של אובמה מאיץ את המהלכים נגד ישראל ולטובת הפלסטינאים.
אם בודקים את התנהלותו של ממשל אובמה כלפי ישראל, התוצאה מסוכנת יותר משהיא עגומה. אין קו אדום אחד שהממשל הזה לא מחק. הבולטים שבהן: אובמה אמר 'אם אסאד ישתמש בנשק כימי, נפעל'. אסאד השתמש ולא מפסיק להשתמש בנשק הזה בצורותיו השונות ואובמה אפילו לא מצייץ. 'לא נכיר בממשלה של החמס'. הוא אכן לא מכיר, אבל עובד איתה שזה גרוע יותר משלא להכיר. כי אם אתה באמת לא מכיר במישהו, אז ממילא אתה לא עובד איתו. אבל לעבוד עם מישהו ולומר שאתה לא מכיר בו, זה גם להכיר בו וגם לעבוד איתו.
למתלהבים ולמתלהמים בשמאל ובתקשורת, החמס והרשות עוד יספקו את העובדות לכוונותיהם, בהמשך.
ולכן, אל לנו לבנות על התמיכה של ממשל אובמה וחבריו.
והנשק שהם נותנים, זה קודם כל שנהיה חזקים בטירוף המזרח תיכוני בשביל האינטרסים של אמריקה.
עניין של הזדמנות
לא אחת נשאלת השאלה, מה שונה בן קריית שמונה מבן סביון, מודיעין או כוכב יאיר?
שאלה במקומה.
ההבדל הוא בהזדמנות שמקבל ילד בכל אחד מהישובים.
בני ובנות קריית שמונה לא נופלים משום בן גילם בארץ, ואפילו עולים על חלקם בכל הקשור לתרומתם לקהילה אחרי שעות הלימודים.
בקריית שמונה גדל דור נפלא המגיע מבתים טובים, בתים אשר מעניקים את התשתית ההכרחית להצלחה, אהבה, חום ותמיכה.
ילד המגיע למעון, לגן או לבתי הספר מצויד במטענים הללו, אינו יכול שלא להצליח, ומאידך, קשה לסביבה להכשיל אותו.
כל פעם מחדש אני נפעם מהנתונים שמציגים גורמים בלתי תלויים, במובן ש'אין הנחתום מעיד על עיסתו'.
הפעם היו אלה נציגי צה"ל אשר הציגו את נתוני הגיוס המרשימים של בני ובנות העיר. מבלי להיכנס למספרים ואחוזים מוחלטים, אומר שרוב הנתונים קרובים לסיפרה 100 מאשר מתחת ל-50.
בני העיר סופגים בכל שלבי לימודיהם מעון, גן, בי"ס יסודי ותיכון, את המירב והמיטב.
הצוות החינוכי ברובו המכריע מצוין ובמפגש שלהם ושל המורים והמנהלים עם התלמידים האיכותיים, מקבלים את התוצאה הבלתי נמנעת. חיילים מצטיינים, סטודנטים מצטיינים ובוגרי אוניברסיטאות מצטיינים. כן, והעיקר אנשי מקצ
וע, כל אחד ואחת בתחומו, מצוינים.
המבחן של ההורים והמורים מוכתר בהצלחה זה עשרות שנים, מחזור אחרי מחזור, המבחן של המדינה, מנחיל אכזבות יותר מהצלחות, ועל כך מעידים מאות ואלפי בני ובנות העיר שעזבו את העיר ונדדו דרומה.
המסקנה המתבקשת היא שאת חלקנו בעסקה עם המדינה אנחנו מקיימים באופן מלא ומכובד, ובעיקר מוצלח. לעומת זאת המדינה היא-היא זאת אשר מותירה את הילדים המוצלחים והמצליחים מעבר לגבולותיה של העיר, הוריהם וחבריהם. וחבל.
ישראל תשע"ד
השבוע ציינו מלאות ארבעים ושבע שנים למלחמת ששת הימים. המלחמה ההיא הביאה טוב והביאה רע, הרבה רע.
הטוב התבטא בעיקר בהזדמנויות שניקרו בדרכה של המדינה הצעירה (בת תשעה עשרה בלבד), וכמו מקרים רבים כאשר נופלת הזדמנות פז בידיים צעירות וחסרות ניסיון, היתרון הופך לרועץ.
מאזן כן ובלתי מוטה מראה שקרו שני דברים חזקים לעם, (והפעם ברשותכם בלי העניין הביטחוני). הראשון, שפע כלכלי והזדמנויות 'לעשות כסף קל' על גבם של החלשים, המסכנים.
זה התחיל בהעסקת תושבים מיהודה, שומרון ועזה בעבודות כפיים בשכר רעב ונמשך עד היום בתוספת עובדים זרים, מסתננים ודומיהם.
הערבות ההדדית נמחקה מהלקסיקון החברתי, והחזירות הקפיטליסטית הרימה ראש.
מעטים, מעטים מאוד עשו כסף, והרבה תוך דריסת כל ערך וחוק.
גרורותיה של הגישה הזאת הגיעו גם אל הפריפריה והן הגורם המרכזי לכך שהפריפריה תקועה רחוק מאזור המרכז בהשקעות, בעסקים ובמקומות עבודה.
הדבר השני שהביא הניצחון במלחמת ששת הימים היא הבריחה מהערכים היהודיים בפרהסיה. כל מה שקיים היום והנוגד את רוח היהדות, היה קיים גם אז במספרים קטנים ובצנעה. גורמים בארץ שהקשר שלהם לפרשנות היהודית המסורתית לערכים היהודיים, התחזקו בכנסת, במערכת המשפט ובתקשורת, וכמו במקהלה מתוזמנת גיבו ודחפו את הרעיונות הזרים ליהדות לקידמת הבמה והמרחב הציבורי. מדינת ישראל של אלפיים וארבע עשרה אינה דומה ואינה מזכירה את הימים שאחרי מלחמת ששת הימים בשני הנושאים הללו.
מדינת ישראל אז הייתה יותר יהודית בהווייתה ובמרחבים הציבוריים, הייתה יותר ערכית, הייתה יותר ערבה לגורלם של מרכיבה החלשים ומעל לכל הייתה יותר אוהבת ויותר נאהבת.
והיום? לצד ההישגים הטכנולוגיים והמדעיים, לצד הפריחה הכלכלית של רוב תושביה, מדינת ישראל היא יותר אוניברסאלית, יותר מנוכרת לחלקים החלשים שבה, ולדאבון לב היא פחות יהודית בפרהסיה שלה.
יהיה נשיא, או או אולי, נשיאה לישראל
בשבוע הבא תבחר הכנסת את הנשיא העשירי של מדינת ישראל.
ככל שהמועד קרב, חושפים וחושפות חלק מהמועמדים את הרקורד הציבורי שלהם, ואני מרגיש נבוך.
לצד עודף העשייה הציבורית והמדעית של חלק מהמועמדים, אצל אחרות יש ריקנות הבאה לידי ביטוי בהרבה מלל ריק מתוכן ומביך אותי כאזרח.
אם נשאר מעט כבוד ותוכן סמלי בתפקיד הרם והנישא של מוסד הנשיאות, הפעם רוקנו אותו לחלוטין.
מקווה שחברי הכנסת יתעלו על עצמם הפעם וינצלו את הקדנציה הקרובה לחשיבה מחודשת על התפקיד, התוכן והמעמד של מוסד הנשיאות. כי ככה זה לא יכול להימשך.
