מבצעים חשאיים צריכים להישאר חסויים
אקדים ואומר. אולי זה האופי, אולי זה החינוך ואולי סתם טעות. העניין הזה שבשנים האחרונות חושפים כל פרט, רעיון, וחוויה ממבצעים רגישים/עדינים של כוחות הביטחון לעיני כל, מפריעה, מטרידה ובמידה לא מבוטלת כמה גורמת נזק.
אומר. אין לי עסק ודיבור עם ה'מומחים' אשר יש להם אינטרס בדרך כלל כללי/אגואיסטי להצדיק את חשיפת המבצעים ופרטיהם. זה כולל עיתונאים, עם ובלי מירכאות, בעלי תפקידים בכירים במערכות הביטחון השונות, ותתפלאו, ציבור הסקרנים (אנחנו) שקונה את הסחורה הזאת.
פעם, לא לפני הרבה שנים, נעשו פעולות ומבצעים חסויים ורגישים בתדירות גבוהה מאוד, והציבור לא ידע מעבר לתוצאה של אותה פעילות דבר.
האנשים שהיו מעורבים באותן פעולות מילאו את פיהם מים, שתקו ולקחו בדרך כלל את סודם לקבר.
וגם כאשר נִקברו והגיע עיתונאי לקִברם, רכן על המצבה וביקש לדעת פרט כזה או אחר, האיש לא ענה לא…
…והיום?! אוהו. עדיין הפעולה בעיצומה, וכבר יש הדלפות. זה מתחיל מראשי ממשלה (אולמרט) שברוב שחצנותו ויהירותו מדבר כבדרך אגב, על הפצצת המתקן האטומי בסוריה, מחייך, ועושה הכל כדי שהצופה יבין שישראל עשתה את הפעולה, ויתרה מכך "אני אני ראש הממשלה אולמרט נתתי את ההוראה!".
אחרי שראש ממשלה מתנהג כך, אז למה שהזוטרים לא יחקו אותו?
המקרים רבים ורק על חלקם אנו שומעים.
בעקבות הסדרה כפולים התקיים משדר מיוחד ובין היתר התראיינו בכירים במוסד ובזרועות הביטחון השונות על המבצע בו חוסל המחבל מבחוח.
אין שום מגבלות, אין שום מעצורים לא למראיינים (אין לי טענה אליהם) ולא למרואיינים אשר שופכים הכל מול המצלמות והמיקרופונים ומתמסרים לחלוטין למראיינים.
ושלא תבינו לא נכון. גם בי יש את היצר המציצני, הסקרנות לדעת ולשמוע הכל. אולם, מה לעשות ועדיין אנחנו נמצאים במצב מלחמה עם אויבינו וחלק מהאינפורמציה המזוקקת שמספקים בעלי התפקידים לשעבר במערכות הביטחון, הם נכס מודיעיני רב ערך לאויבנו.
אני יודע שברגע זה יש המצקצקים ואומרים "מה הוא מקשקש. עיתונות חופשית, דמוקרטיה, עיתונות חוקרת", ועוד כהנה וכהנה סופרלטיבים שחוץ מלחזק ולתמוך באינטרס שלהם (כסף, רייטינג וליטוף האגו) אינם מועילים, ההיפך, מזיקים לאינטרסים של מדינת ישראל.
ידוע שקשה היום להשיג ידיעות חמות או סקופים כאשר סף הגירוי של הצופה בטלוויזיה גבוה, אבל חברים תרסנו מעט. תנו לאויבנו להשיג מודיעין איכותי על השקעה שלהם בכח אדם, בהכשרה, בהשקעה כספית והתעסקות בעניין. זה רק יכול להועיל לנו. גם לכם.
לטפל במצלמות
המצלמה והמיקרופון של הפלסטינאים, ממשיכים להכות בנו בבטן הרכה. בלב ה-די.אן.איי היהודי. הרחמים והמוסר
הסרטון בו רואים את הילד/המחבל שכמעט רצח ילד בן גילו, נחקר, גרמה נזק קשה לתדמיתה של ישראל.
אין ויכוח בינינו שבסופו של דבר מדובר ברוצח שרק בגלל החוק והמוסר הישראלי הוא לא יועמד לדין ככזה. אויבנו הפלסטינאים חוגגים על הסרטון הזה והופכים אותו בשקרים שלהם לעוד פרק במסכת השקרים בהם טוענים שישראל מוציאה להורג ילדים ואחר כך משתילה סכינים בכליהם.
ככל הנראה הסנגורים של הילד הביאו להפצתו של הסרטון והוא הגיע לידיהם כחלק מחומר הראיות בתיק.
שתי בעיות. החוק המגן על ילד רוצח בשל גילו. חוק זה חייב להשתנות כך שהמעשה הוא שיקבע את חומרת העונש לו יהיה חשוף ה'ילד', ולא גילו הכרונולוגי. קשה לומר ולכתוב זאת, אבל מה לעשות שהאויב האכזר וחסר המעצורים מנצל בדיוק את קו התפר שלנו בין המוסר היהודי ובין הצורך הקיומי במלחמה ברוצחים ומחבלים.
להזכירכם, זאת אותה חבורה שחלק וחבריה כורתים ראשים, אונסים נשים, רוצחים ילדים והכל בשם אללה (פעם אחת הייתי רוצה ליראות את האישור הזה…).
מי שרוצה להמשיך ולחיות בשכונה הזאת, שיעשה אחת מן השתיים. או שיעדכן את הכלים המגנים עליו (נשק, חוקים) או שבצער ולב כבד יצא מהשכונה (לא ממליץ לאף אחד לעזוב). דבר אחרון שאנחנו צריכים להיות זה ברווזים במטווח.
כל אחד פרשן…
מזלם של הפרשנים שמעטים, אם בכלל זוכרים מה הם אמרו…
הנסיעה של ראש הממשלה לארצות הברית לפגוש את הנשיא האמריקאי ברק אובמה לוותה בתקשורת בצורה מכוערת. מה לא עשו 'אוהביו'?! ניסו להרפות את ידיו, נתנו לו עצות הנוגדות את האינטרסים של ישראל, והשיא, ים הפרשנים והפרשנויות. כל כך הרבה שטויות, כל כך הרבה ארס ורעל על כך ש'הנסיעה מיותרת. אובמה לא שכח לנתניהו את ההופעה בקונגרס. יש לאובמה הזדמנות להחזיר את נתניהו לממדיו האמיתיים' פשוט לא להאמין.
ההמשך ידוע. השניים נפגשו וכנראה שפעלו על פי המשפט 'יש לנו שתי אפשרויות לפעול כמי שתלויים זה בזה או לתת למתנגדינו ולהיסטוריה 'לתלות' אותנו'.
הפגישה הייתה טובה, השניים הפיקו ממנה את המירב וכאנשים ריאליים ואחראיים כל אחד התכופף מעט וריסן את האגו הפרטי.
והפרשנים?! הם בשלהם. הם ממשיכים לסמוך על הזיכרון הקטן והסלקטיבי של הציבור וממשיכים לייצר 'פרשנויות' שהקשר בינם ולמה שקורה הוא אפילו לא מקרי.
מנסים ליירט את מירי רגב בכל מחיר
יש יותר מתחושה שמישהו סימן את שרת התרבות והספורט מירי רגב כיעד אסטרטגי לסיכול ממוקד, ועד שהוא/הם לא ישיגו את מבוקשם, לא יירגעו.
מבדיקה אקראית מאז שהשרה רגב נכנסה לתפקידה והחליטה לשחוט מספר עגלים קדושים של 'בני האלים', לא מפסיקים לחפש אותה. שיא 'חוצפתה' בזה שהחליטה למנוע תקציב מתיאטרון אל מיידין שהעלה מחזה שכתב מחבל שפוט כאשר הגיבור הוא המחבל והחייל משה תמם ז"ל הוא הקורבן הלגיטימי מבחינת הכותב והתומכים בו וברעיונותיו.
שרת התרבות סומנה פוליטית בלבוש אמנותי בידי בעלי הדעות ההפוכות משלה שמצאו מקלט להבעת דעותיהם במסווה של אמנות בין כותלי התיאטראות השונים.
נדגיש. שרת התרבות מנעה תיקצוב מהתיאטרון, לא כמוסד ציבורי, אלא כמוסד פרטי לחלוטין.
החוצפה וחוסר הבושה שרכשו גורמים במגרש הפוליטי-אומנותי, דורכים אקדח לרכת שרת התרבות ומאלצים אותה לסבסד תיאטרון פרטי רק בגלל שרוח המחזות תואמת את תפיסתם הפוליטית.
ומכאן, הכל מותר מבחינתם.
הפצת ההקלטה בה נשמעת השרה רגב אומרת על היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין 'זבל' לא באה ממניעים של שמירה על תרבות הדיבור, ממש לא. זוהי תחמושת מכפישה כדי להשחיר את פניה ולדחוף אותה בעוד מילימטר אל קיצה הפוליטי. אילו היו מדליפים לתקשורת את מה שאמרו פוליטיקאים, ראשי ממשלה, שרים וחברי כנסת על עמיתיהם, רגב הייתה נשמעת חנה בבלי ודבריה היו נשמעים כמחמאה.
המוסר הכפול, הצביעות והציניות בה עושים שימוש בחומרים אלה (מסתייג מהאמירות האלה) ראוי שתדחה על הסף.
אגב, אם תשאלו עיתונאים מצויים מה נאמר להם על ידי מרואיינים במה שנקרא 'אוף דה-רקורד', תבינו עד כמה רוע וארס יש בהפצת דבריה של שרת התרבות והספורט מירי רגב.
יצחק נבון נשיא נישא על כפיים
יצחק נבון הוכיח שאפשר להיות נקי לשון, ג'נטלמן, אינטלקטואל ולהיות פוליטיקאי מצליח.
השבוע הלך לעולמו הנשיא החמישי של מדינת ישראל יצחק נבון ז"ל.
על רקע הרעשים הצורמים הנשמעים במגרש הפוליטי והציבורי לאחרונה, בא נבון ז"ל והציב את האלטרנטיבה המתבקשת.
האיש עמד ליד ערש לידתה של מדינת ישראל ושרת את עמו ואת ארצו החל מראשי הממשלה דוד בן גוריון ומשה שרת שר החוץ, חבר כנסת, שר ונשיא המדינה.
על אף שנבון היה נצר לאצולה הספרדית בירושלים, הוא נהג כאחד העם.
בשנת 1981 כאשר הייתי דיקן הסטודנטים של מכללת תל חי, זכינו שהנשיא נבון כיבד אותנו בביקור ממלכתי.
מעבר להתעניינות בצדדים האקדמיים וההשכלתיים, התעניין הנשיא נבון באדם, בחייל המשוחרר, בסטודנט. כיצד הוא מתמודד עם יוקר המחיה (אז, המושג הזה לא היה בשימוש)? היכן הוא ישן? מה הוא אוכל? ובמיוחד כיצד הוא רואה את עצמו משתלב בחברה הישראלית המורכבת ותורם את תרומתו.
כאשר יצחק נבון אמר שהוא רוצה שלום, האמנתי לו. הוא רצה שלום קודם כל בינינו, וכאחד המתחיל את השלום מעצמו ועַמו, הוא יודע מה משמעות השלום עם אויבים.
שלא כמו אלה שבדרך אל השלום עם אויבנו מוכנים להפיל חללים רבים מבני עמם, נבון היה עם הראש מעל פני המים, היה מציאותי וחתר אל השלום אליו התכוונו נביאי ישראל.
נבון היה איש של כבוד. הוא כיבד כל אדם באשר הוא, ומכאן הוא זכה בקלות ובטבעיות בכבוד שהעם הרעיף עליו.
יצחק נבון ז"ל חסר, אבל רוחו קיימת, רוח האדם באשר הוא, רוחו של העם אשר צריך את החיים ומוכן להקריבם למען אמונתו.
נשמתו עדן.
