מדינה נפלאה, עיר מדהימה ואנשים טובים
זה הזמן לומר: יש לנו מדינה נפלאה, אנשים נפלאים ועיר מיוחדת & זה הזמן להרים את הראש ולמלא את הלב רק בדברים טובים ולומר תודה ליושב במרומים
מדינת ישראל היא לדעת רבים אחד מפלאי תבל. מדינה ששחקני ההרכב הראשון שלה היו פליטים שרידי השואה באירופה העשנה, עולים מארצות אפריקה-אסיה שהותירו את רכושם ונמלטו באישון לילה אל הארץ המובטחת.
אלה גם אלה, כל אחד בתורו עמלו וטרחו בכל עבודה ובלבד שיהיו חלק מההיסטוריה כמי שהיה להם חלק ונחלה בתקומת ישראל אחרי חורבן בתי מקדשיו.
קריית שמונה אשר קמה בשנת 1949 קלטה אל אוהליה ופחוניה את העולים מרומניה, תימן, עיראק, פרס ומאוחר יותר את עולי מרוקו וצפון אפריקה. העולים הראשונים מרומניה ותימן העמיסו את מעט רכושם על האוטובוס הראשון שיצא למרכז הארץ ובזה הסתיים הרומן עם הציונות המתחדשת בקריית שמונה, ואילו שאר העולים בעיקר ממרוקו וצפון אפריקה הכו שורש לצד עולי פרס ועיראק.
מסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה הקודמת נחשפו תושביה הוותיקים של קריית שמונה לשפה חדשה, לפנים בהירות של העולים מברית המועצות לשעבר שהשתלבו במרקם האנושי בעיר.
מדינת ישראל, כמו גם קריית שמונה חייבות את המשך קיומן לאותם תושבים עקשנים, חדורי אמונה בארץ הזאת, במדינה הזאת ובעיר קריית שמונה.
לא סוד הוא שבקריית שמונה לא ליקקו דבש והדבר היחידי שניתן היה ללקק אלה הפצעים שנפערו בידיהם של עובדי החקלאות ב'רשות החולה' ובבניין ב'סולל בונה. וגם בלב ובנשמה.
אבל על הכל כיסתה האהבה. אהבה אמיתית, תמימה כמו אביהם של מוטי ויעיש חנונה שהגיע לעבודת היעור בקרן קיימת עם מיטב חליפתו… האהבה לעם, למולדת ולקריית שמונה. וכמו כל אהבה אמיתית, גם את האהבה הזאת אי אפשר להסביר.
מדינת ישראל היא הביטוי החזק להגשמת החלום היהודי עוד טרם החלום הציוני בא לעולם. הכמיהה לציון החזיקה בתקווה דורות רבים, לפני שבנימין זאב הרצל עמד על המרפסת בבאזל.
אם נניח ליום אחד בשנה את תחלואיה של החברה, את הדברים הדפוקים (ויש כאלה המון) במדינת ישראל ונסתכל ע ל ה'יש', נפתיע את עצמנו מגודל ההישגים וההצלחות. מי שלא אוהב את המדינה, לא יעזור לו דבר, הוא ימשיך לראות רק את הרע רק את השלילי.
ביום העצמאות ה-67 של מדינת היהודים אנחנו צריכים לומר מיד אחרי 'מודה אני לפניך', עוד תודה לכל מי שהביא אותנו עד הלום: לאלה שבנו את הארץ ואת קריית שמונה, עבדו בחקלאות, בבניין וסיכלו אבנים, סללו כבישים ושַׁחקו עד דק את עצמותיהם, את בירכיהם ושברו את ליבם לרסיסים.
האבות והאמהות שבדרך לא דרך, ללא מטרנה וללא סימלק גידלו וטיפחו שישה, שבעה עשרה ושניים עשר ילדים. לאלה שהשכימו קום וצעדו לקיבוצים, למושבים ולמושבות כדי לעבוד בקטיף עוד לפני שהשמש תקפח על ראשם.
תודה גם לאלה אשר תרמו ונתנו למען הציבור ועל אף התקלות שהיו בדרך, רובם עשו באמת ובאמונה למען התושבים שזה עתה נחתו משום מקום לשום מקום.
ותודה ענקית ובלתי נגמרת לבורא עולם, הבמאי הראשי של המופע המרהיב והמרתק הזה בו הצלחנו בלי שחקני חיזוק ובלי שחקני רכש לבנות את היש. הצלחנו בכוחות משותפים להצעיד את ילדיה להישגים וזכינו בבנים ובנות משובחים אשר כל ישוב יכול להתגאות ולהתקנות בהם.
אני לא מרגיש שיש לי הזכות והחוצפה שלא לומר היום תודה, תודה על כל מה שיש לנו, ותקווה להשיג את שאין לנו בעתיד. תודה. תודה.
אנחנו ריקמה אנושית אחת כל השנה
האם נוכל להיות ריקמה אנושית לא רק בימי הזיכרון?
כמו רבים מתושבי העיר השתתפתי בטקסי יום הזיכרון בהיכל התרבות ובבית העלמין הצבאי. הדרך אל בית העלמין מתחילה מצומת המצודות. מחנים את הרכב בקניון נחמיה וצועדים ברגל. יש לך זמן לחשוב על כל אלה שאינם איתנו, על הילדים שלהם, הנשים, ההורים האחים והאחיות. ובעיקר על החלומות שלא יתגשמו.
רגעים לפני הטקס אתה עוד אומר שלום, מתחבק ומלטף חברים שבאו כמוך להיות במעמד הקדוש והמיוחד הזה.
יש עוד דבר אחד שהוא מיוחד לתושבי קריית שמונה, ההשתתפות בצד הכואב של החיים עם המשפחות. לא משנה כמה זמן עבר מאז שהיקיר נפל, ממשיכים להגיע שנה אחר שנה בדבקות הראויה להערכה.
…ואז בדיוק בשעה אחת עשרה זה קורה. צפירה הנשמעת מהצופרים בקריית שמונה, כפר גלעדי, יישובי העמק וההר. הנוכחים בטקס נעטפים מארבע רוחות השמיים בצליל הארוך והמיוחד שכה מוכר לנו משלושים שנות קטיושות. זה הרגע ש'כולנו ריקמה אנושית אחת' מקבלת משמעות מיוחדת, אמיתית וכנה של שותפות גורל. כולנו ריקמה אנושית אחת עם כל המחלוקות, השוני וההבדלים שיש בינינו.
ואז, כמו בכל שנה כאשר הטקס מסתיים, אתה אומר בליבך 'חבל, חבל שאנחנו לא ריקמה אנושית אחת במשך כל השנה למען אלה החיים כאן, ולא רק כאשר אנחנו מכבדים את הנופלים'.
שנדע ימים טובים ושהקדוש ברוך ייטע מרפא בליבם ונפשם של בני המשפחות הנושאים את כאבם במהלך כל השנה, כל שנה מאז שיקירם עלה השמימה במרכבות אש האלוקים. יהי זיכרם ברוך.
להשליך את פרידן
למזבלת הפסולת האנושית
זה מה שצריך לעשות, יש מקרים שהם לא ברי תיקון
קשה, אך בלתי נמנע להתייחס לפסולת שמייצרים אחדים בתוכנו בעקשנות הראויה לבוז.
השבוע הגיע תורו של מנהל הקמפיין של משה כחלון לשחרר את חרצובות לשונו ולהשתלח במזרחיים, מבחינתו, שׂק החבטות האולטימטיבי של 'מדינת תל אביב', כלשונו.
הפעם, מדובר באמירה מיותרת וכפוית טובה. אותו ראש קמפיין אודי פרידן 'אכל מהיד' של כחלון המזרחי, גזר קופון ובצעד כפוי טובה הוא מקיא את הרעל עליו ועל בני עדתו. למה?! בשביל מה?!
מה שמסוכן באמירות האלה מפי אנשי מקצוע הפרסום שזה עיסוקם, הוא כוונת המכוון. פרידן יודע בדיוק מה לומר כדי לפגוע ולהשפיל, והוא גם יודע מה תהיה התגובה לדבריו.
ההסתה היא דו-כיוונית המזרחיים בראש הממשלה נתניהו והשנאת נתניהו על המזרחיים. איזה תחכום, איזו אומנות שפלה.
מתחם האשפה לזבל האנושי הולך ומתמלא וכנראה שפרידן הוא לא האחרון.
אנחנו בכל מקרה מוכנים לקחת את תפקיד פועלי הניקיון ולפנות את הזבל…
