מימדים רבים כל כך של יופי ושל תקווה עלו השנה ממשחקי הכדורגל שהתקיימו בעיר: קבוצת כדורגל עם מרקם ייחודי שהשכילה לשלב שחקנים מקרית שמונה, מקיבוצים ומושבים בגליל העליון ומהצפון בכלל, יהודים וערבים, צעירים וותיקים, עם שחקני רכש מהארץ ומחו"ל. קבוצת כדורגל עם משמעת טקטית מרשימה וגם עם נשמה גדולה המנוהלת למופת על ידי מנכ"ל בן העיר ומנהלת תקשורת מרשימה עם אמצעי התקשורת, באמצעות דובר בן העיר. קבוצה שמגיעה מהפריפריה היפה במדינה ומתמודדת בלי רגשי נחיתות עם מועדוני הפאר (הכל יחסי) של הכדורגל הישראלי. קבוצה שמגשימה חלום ואיזי שרצקי אחד שמלמד את כולנו, ילדים תמימים ומבוגרים מנוסים, כיצד ניתן להציב חזון רב שנתי, לשלב אמונה ומקצועיות ולהגיע בדרך הדרגתית שהיא כל-כך יסודית ונכונה לפסגה הספורטיבית. עירוני איתוראן קרית שמונה העניקה לנו, לכולנו, חוויה מחנכת. וכמובן… מחלקת הנוער ובית הספר לכדורגל שהפכו לאבן שואבת לכדורגלנים צעירים מכל האזור, משמשים מקום חשוב בו פועלים מאות ילדים בשעות אחר הצהריים בצורה בריאה ובונה ומבוססים גם הם על מנהל בן העיר ועל צוות מאמנים שרבים מהם, אף הם, בני קרית שמונה וילידי הגליל העליון.
אולם השנה המופלאה הזו התקלקלה לנו בשבועות האחרונים. הבשורה הייחודית הזו השתבשה בין חורף לאביב כאשר תופעות חוזרות ונשנות, הולכות ומחריפות, מתעצמות ומביישות, התרחשו על מגרשי הכדורגל, במשחקים של הליגות השונות ואף בליגות הבכירות בישראל. כדורגל הוא משחק נפלא. התנאי לשמר אותו כמשחק שכזה היא היכולת לשמור על האיזון העדין בין ההתלהבות והאנרגיה שרק מי שכדורגל בנפשו יודע כיצד היא מסעירה את נימי הנפש, לבין הפיכת המגרש והתחרות לקרב יצרי ומסוכן המרחיק ממנו את כל מי שמבקש לשמור על נפשו ונפש ילדיו. וגם, היכולת לשמור על האיזון העדין בין הנחישות והמאמץ הטוטאלי להשיג ניצחון ולגבור על היריב, לבין הפיכת המגרש והתחרות למלחמה על ניצחון בכל מחיר ועל 'הכבוד' הריק מכל כבוד. זה הזמן לערוך שידוד מערכות במערכת החולה של ההתאחדות הישראלית לכדורגל ולא מדובר הפעם על האכזבה המתמדת מאי העפלת נבחרת ישראל לתחרויות הבינלאומיות מן השורה הראשונה אלא על מהפכה ארגונית ותרבותית שתציל את הכדורגל הישראלי מהתהום שהוא עלול להימצא על פיו.
ובחזרה לקרית שמונה, רבות דובר השנה על הקהל של עירוני איתוראן קריית שמונה, על היעדרו של הקהל ממשחקים רבים, על רמת העידוד והשירה שלו ועל המספר המצומצם של אוהדים שהגיעו למשחקי החוץ. כמי שהיה ביציע לאורך העונה כולה, התרגשתי לראות איך אצטדיון הכדורגל המקומי הופך למקום מפגש לאנשים מקרית שמונה, מקיבוצי המועצה האזורית הגליל העליון, ממושבי המועצה האזורית מבואות חרמון ומיישובים מרוחקים יותר בגליל ובגולן. התרגשתי לראות בני קרית שמונה שהגיעו למשחקים במיוחד ממרכז הארץ. שמחתי לראות איך הקהל צמח ממשחק למשחק, בין היתר בזכות מדיניות נבונה ונדיבה של קבוצת הכדורגל. נהניתי לשמוע את העוצמה ההולכת וגוברת של שירי העידוד ולפעמים, בלי שאף אחד רואה, גם להצטרף לקריאה הידועה: 'נה נה נה נה נה נה נה. קרית שמונה אלופה'. הקהל בקרית שמונה היה מינורי לא רק עקב היעדר המסורת אלא לא מעט בזכות היעדרה של השנאה. בניגוד ליריבות העזה עד שנאה שמקובלת בין קבוצות ותיקות בכדורגל הישראלי, צמחה 'איתוראן' קרית שמונה מלמטה, ללא חשבונות היסטוריים, ללא יריבות בלתי פתורה עם מועדון זה או אחר.
הלוואי והכדורגל הזה שבא מאהבה ולא מאפשר לשנאה, לגסות הרוח ולאלימות הברוטלית, הלוואי והכדורגל הזה שבא מאהבה, יהפוך לבשורה הנוספת שמעניקה 'איתוראן' קרית שמונה לתרבות הכדורגל הישראלית!
אמיר גולדשטיין, מנהל בית הספר 'דרכא דנציגר'
