כשהייתי בן 16, נער מתבגר בתיכון דנציגר, החלה "תקופת האופנועים" אצלנו בחבר'ה. קבוצת החברים שלי נקראו "האופנוענים של השכבה" וכמעט כולם הוציאו רשיונות נהיגה על הכלי הדו גלגלי; כולם, ללא יוצא מן הכלל, כולל אני, דיברו, נשמו, אכלו ונסעו אופנועים – כל יום, כל היום. קוואסקי נינג'ה, וולף, שטח, כביש, 50, 250, נסיעת ספיידרמן ועוד אינספור מילים, ביטויים, דגמים ודברים מסוכנים הסתובבו לנו בראש עד כדי כך שהיינו רואים תחרויות אופנועים, נוסעים לתערוכות, והיו אף כאלה ששמעו את רעש האגזוז של אופנוע חולף והיו יודעים באיזה כלי מדובר.
נכון, זה היה משהו מאוד אופנתי וחולף, אבל במשך שנה שלמה הנושא שאב את כולם, וכולם נשאבו בטירוף. בגיל 18 הטירוף הזה חלף כלא היה והיום סביר להניח שחוץ מזכרונות אף אחד לא באמת מתרגש מאופנוע שטח חולף.
היום 17 שנים אחרי, אני שואל ותוהה עם עצמי – איך הדבר הזה משך אותי? הרי נולדתי בבית שמרני בו סובארו DL נחשבה היא סוג של רכב מנהלים. לאף אחד במשפחה לא היה רישיון נהיגה על רכב דו גלגלי, ואבא שלי תמיד היה מדבר בגנותו ומזהיר אותנו לא לחשוב על כך. אז מה לי ולזה?
התשובה פשוטה. כלום. בדיוק כמו שמדינה שלמה לפתע חובבת אירוויזיון, חצי עם מחפש אחרי מי לעקוב, והחצי השני מחפש את מי לשתף, ובדיוק כמו שפתאום כולם מתעניינים באיזה מרוץ אופניים שנשמע ממש כמו קללה במרוקאית. מה להם ולזה? כלום. אז מה קורה לכולם? בערך מה שקרה לי וזו – אופנת ההמונים. נכון, זו לא המצאה חדשה, היא היתה כאן מאז ומתמיד. אנשים שמעולם לא התעניינו בתחום מסוים, לפתע מוקסמים ומתחילים לדסקס עליו כל היום עם כולם. לא כי הם באמת נמשכים לנושא, אלא כדי להיות כמו כולם.
נחזור רגע לאופנועים. בעבר, כשהיה עובר ליידי איזה הארלי דווידסון, הייתי מתמוגג ומחסיר פעימה או שתיים מהתרגשות. זו ממש לא היתה הצגה, הייתי באמת נרגש. אז איך זה שהיום אני מחסיר פעימה רק מחשש שהוא לא יתהפך ליידי? התשובה פשוטה: האופנה חלפה, והאישיות האמיתית שלי, זו שלא מתעניינת בתחום חזרה לעצמה. אגב, אותן אופנות לא מתרחשות רק במשך עונה, אלא יכולות ללוות אותנו שנים. להלן דוגמאות: ז'אנר מוסיקאלי, אידיאולוגיה רווחת, לבוש מוכר, תוכניות טלוויזיה מצליחות וכו' וכו'. אנחנו יותר ויותר מדמים לסביבה שלנו, בלי לשאול את עצמנו אם זה באמת הרצון והעניין האמיתי שלנו או נחלת הכלל.
לכאורה, יאמר הקורא האופנתי – מה הבעיה, טוב לי להיות כמו כולם, אני מרגיש שייך, כיף ומלא תוכן. אחת הבעיות הגדולות שקורות היא שכשאנחנו שבויים של האופנה, אנחנו מונעים מעצמנו להיפתח, לבדוק, להתעניין ולבחון דברים שהם לא בדיוק המיינסטרים.
כשאנחנו גדלים בסביבה חילונית, שבה התורה היא רק שיעור בבית ספר או אגדות היסטוריות כביכול – כנראה שאנחנו מפספסים משהו מאוד גדול שיכול להעשיר אותנו, מבחינה חומרית וכמובן רוחנית. אני לא מדבר רק על שמירת תורה ומצוות, אלא בכלל, על לימוד תורה. סתם כי זה מעניין, מחכים, מעשיר, מלמד ומרענן.
יש לי חבר לעבודה שגר באחד הקיבוצים באזור. הוא טוען בתוקף שהדתיים לקחו בעלות על התורה. הוא אכן צודק, התורה לא שייכת רק לדתיים, אלא לכולנו, כל עם ישראל. אך מה קורה כשהחיים שלנו מסתכמים בעיקר בתרבות, בלשבוש ובעניין שהחברה מכתיבה? כשהכל ציני, מהיר וצבעוני, למי יש זמן להתבונן קצת בשחור לבן בסיפורי המקרא, בפרקי אבות, במסורת היהודית?
חג שבועות, מלבד מאכלי גבינה והפנינגים עם סלי קש ושיבולים, מסמל לנו גם את מתן תורה. התורה שהבעלות שלה היא לא פרטית אלא כללית. אנו פוגשים בחג דמויות מרתקות כמו רות המואביה, דוד המלך ועוד המון דמויות שיכולות לתת לנו נופך חדש לחיים.
תחשבו על זה, אם חלילה תפתח מלחמה, כ-90% מהחיילים\אנשי קבע\קצינים, הם ללא ניסון במלחמות, אך הידע שנצבר לאורך השנים בצבא נותן לנו יכולת אדירה להילחם במידה ונצטרך. תו"לים, פקודות, טקטיקות וכו' נבנו לאורך השנים מהניסיון היסטורי של הצבא, ובעיקר של אנשים שכבר לא איתנו. אנו לא זורקים את כל הידע לפח, אלא נשענים על מה שצברנו וממשיכים לפתח גם לדורות הבאים. ככה בדיוק התורה – היא מלמדת אותנו כל כך הרבה על דרכי התנהגות, מצבים, תהיות וכו', ומכשירה אותנו להתמודד עם מציאות חדשה.
אז אולי נזכה שבחג הזה, נלמד לא רק מתכון לפטוצ'יני מוקרם על בסיס שמנת פטריות, אלא גם אבותינו הקדושים. אלה שהיו כאן והתמודדו עם בעיות קצת יותר גדולות משלנו, והצליחו בגדול להישאר עם במשך 2000 שנות גלות. אולי נשקיע גם בלימוד על ירושלים ובית המקדש שבנה שלמה המלך, ולא רק על ההכרזה של טראמפ על העברת השגרירות. אולי נבין גם שהעולם צריך להכיר את הקסם המיוחד של ירושלים לא רק דרך האירוויזיון בשנה הבאה, אלא ע"י זה שיש כאן עם קדוש, מיוחד במינו שלוקח את התורה הקדושה ומעביר אותה מדור לדור. נקווה שאת הכבוד שמקבל דורון מדלי, יקבל גם דוד המלך בפני כל העם. ובעזרת השם שכולם יכירו את שירת הלוויים – ולא רק שירי צעצועים.
חג שמח.
