מבלי להיחשד כהוזה או גרוע מכך, אסתכן ואביע תחושות, שאם איני טועה הן משותפות לרבים. יותר מידי נעלמים נחשפים לעינינו ולאוזננו מהתעלומה, ישראל תתקוף או לא תתקוף את איראן? גם ברגעים אלה, רב הנסתר על הנגלה, אולם מה שרואים ומה ששומעים, זה כבר לא בגדר 'שושו' או 'רב סרן שמועתי', אלה תמונות, קולות ובעיקר הריח באוויר.
ישראל, בצדק חוזרת ואומרת לכל מי שמוכן לשמוע, שהיא ורק היא תהיה אחראית לגורל תושביה. היום, קל יותר מבעבר להבין את ה'פחד' של היהודים באי הבודד שמסביבו רוחשים ובוחשים כוחות האופל, ללא מירכאות. מישהו באמת סומך על מדינה אחרת שתעשה לנו את העבודה, נאמר ארצות הברית? מישהו באמת מאמין לבוגרי האו"ם ובראשם המזכ"ל קופי אנאן, שהם מסוגלים לעצור את האסון של העם הסורי? או ליברמן מאמין לפוטין שאם נהיה במשבר, המעצמה הרוסית תגונן עלינו?, אפילו ליברמן לא מאמין. הרי מפאת כללי הכבוד שיש לרכוש לאנשים אלה ולתפקיד שהם נושאים, לא נכנה אותם בתואר הכי מתאים להם, ליצנים.
פעם, כאשר מעצמה הייתה מעצמה ולא נמר של נייר או זנב של כלב המכשכש בכלב, אפשר היה לקחת ברצינות את האיומים שיצאו מוושינגטון, היום? הנשיא האמריקני עסוק בלהיות נחמד כלפי הבוחרים כדי שיוכל לשאת את התואר "האיש החזק בעולם" לעוד ארבע שנים. האיראני ממש לא בראש שלו.
אבל בואו נעזוב את העובדות הללו ונחשוב שבסופו של דבר כל האיומים, כל ועידות הפסגה, וכל הסנקציות לא ישפיעו על אחמדיניג'ד, והפצצה תהיה באוויר. אז מה נאמר? אל מי נבוא בטענות? את מי נאשים? והכי גרוע, מי יהיה כאן כדי שיוכל להאשים מישהו…
אין בדברים הנכתבים להרפות ידיים או חלילה לזרוע פחד, אלא להרים מעט את הראש מחיי השגרה ששואבים כל אחד מאיתנו אל עבר מקום אחר ונוטעים בנו את התחושה שהכל טוב ואין מחר.
זהו רצון לממש את הרקמות החיות שיש בכל אחד מאיתנו ולתת להם לומר את דברם. שיגרת היום, עבודה, אכילה, שתייה ובהייה אין סופית בסמים למיניהם, לא יפתרו את הבעיה, כמובן. גם לא הטמנת הראש בחול או מתחת לשמיכה, וגם תתפלאו, לא יציאה אל מעבר גבולות המדינה לחופשה חלומית. הבעיות הללו נמצאות כאן ועכשיו, וכל אחד ייתן דין וחשבון ליקיריו ולו עצמו.
האחריות שלנו היא קודם כל לעצמנו, וגם אם נניח שבסופו של דבר שלישיית המופלאים, עם או בלי מירכאות, נתניהו, ברק ומופז, יחליטו ללחוץ על הכפתור, יקפוץ אחמדיניג'ד ויגיד "עבדתי עליכם", עדיין עדיף להיות עם שש ידיים יציבות מעל הכפתור ולא עם הראש בעננים.
קצב ואולמרט לא מעל החוק. וגם בלאו לא.
אין דינו של עיתונאי בשוויץ המחזיק מתכון סודי לגבינה צהובה כדינו של עיתונאי ישראלי המחזיק מסמכים רגישים וסודיים
היועץ המשפטי לממשלה החליט לאחר כשלוש שנים(!) של בדיקה להורות לפרקליטות להעמיד לדין את עיתונאי "הארץ", אורי בלאו.
החלטה מורכבת, ודווקא בגלל מורכבותה היא דורשת התייחסות כנה ואמיצה.
התגובה הרפלקסית של מספר עיתונאים ופרשנים (בכירים) נגד ההחלטה והשימוש האוטומטי באמירות מופרכות של "פגיעה בחופש העיתונאי" ו"פגיעה אנושה בדמוקרטיה", רק מעצימים את הבעייתיות באשר לכשל של בלאו.
יובהר מיד, אין, ואני מקווה שגם לא יהיה, במדינת ישראל תפקיד כלשהו שהוא מעל חוקי המדינה. נקודה.
במדינה שגוררים לכלא נשיא על עבירות מין ומעמידים ראש ממשלה למשפט על לקיחת שוחד, עם כל הכבוד לעיתונאים, ואפילו הבכירים שבהם, אסור שתהיה להם פריבילגיה כלשהי לעשות את עבודתם מעבר למותר ולאסור של חוקי מדינת ישראל, וזה לא קשור לחופש העיתונאי ולעצמאותו.
העיתונאי בלאו, עם כל הכבוד, החזיק לא מסמך אחד ולא שני מסמכים, אלא מאות מסמכים המסווגים כסודיים וכסודיים ביותר, גם אחרי שהעבריינית ענת קם נתפסה, הודתה במעשיה והועמדה לדין. בלאו הוסיף חטא על פשע וסיכן, כפשוטו את ביטחוננו (כן, גם את ביטחונם של בני האלים), כאשר לאחר חיקור של השב"כ הוא הודיע שמסר את כל המסמכים שאצלו.
הרגישות לנושאי ביטחון בישראל ברורה ואין דינו של עיתונאי בשוויץ המחזיק מתכון סודי לגבינה צהובה כדינו של עיתונאי ישראלי המחזיק מסמכים רגישים וסודיים.
אחרי שישים וארבע שנים של עצמאות, בעלי תפקידים ציבוריים במדינת ישראל חייבים לשים בלמים ורסנים עצמיים בכל הקשור לקווים אדומים או דגלים שחורים, ואם לא? ישימו להם אחרים, וחבל.
