השאלה מי מנהל לנו את החיים, היא יותר מאשר לגיטימית, היא בחיינו. נהוג לבחור מנהיגים הקובעים גורלות בתחומי חיים רבים בתהליך ארוך ולעיתים מעייף, אולם מרגע שנבחר המנהיג הפוליטי, קיימת תחושה שהוא 'קובע, הוא מחליט, הוא מנווט' אבל לא. אם להחליט זה רק לצאת למלחמה, אזי סטטיסטית זה קורה פעם אחת במספר שנים. אם להחליט זה לעצב את דמותה של החברה בישראל על כל גווניה ומורכבותה, הרי שזה קורה כל רגע ורגע. לכן, תמוהה בעיני העובדה שאנחנו מקבלים כדבר מובן מאליו את העובדה שבטלוויזיה, המכונה לעיצוב דמותה של החברה מחליט או מחליטים מספר מצומצם של אנשים מה נראה, כמה נראה, באיזו שעה ובעיקר, מה לא נראה, ואין הם נדרשים לעבור שום החלטה באשר לכח הרב שניתן בידיהם. השיטפון של תוכניות הטלוויזיה היורדות למטה אל-מתחת לחגורה, מאיימת להטביע גם את הסובלניים שבינינו. תהליך הזחילה אל עבר ה'צהוב' הרדוד ונוטף המין בכל תוכנית, ראוי שתיעצר באיזשהו מקום. ולא, אין כוונתי על ידי חוקים וצווים ממלכתיים. היא אמורה להיעצר על-ידנו הצופים והתושבים. לדבר היום עם בני נוער, הוא חוויה מאוד מוגבלת (בלי הכללות, כמובן). הנושאים הממלאים את עולמם מתחילים ומסתיימים בשלל דמויות הפלקט הנמכרות באגרסיביות בעיקר בטלוויזיה, ולא רק. עולמם מתחיל ומסתיים במה אמרה ה'קולבית' הזאת ומה לבשה ה'קולבית' השנייה. כן, יש גיבורים גבריים, והם כמובן מושא הערצתם של הבנות. עצוב להתבונן מסביב ולהיווכח שהבועה הולכת להיות העיקר והמציאות סיפור שולי בחיים הקצרים שלנו. אין כמובן להכליל, בעיקר לנוכח העובדה שיש נערים ונערות רבים איכותיים, ערכיים ואפילו מיוחדים והם אני בטוח הרוב.
הסיפור הבא ימחיש את העניין.
לפני מספר חודשים עלו לכותרות שתי דמויות בעלות אותו שם "אלירז". שתי הדמויות, פחות או יותר בני אותו גיל, חוויות ילדות זהות, אני מניח, אולם שונות בתכלית.
אלירז שדה. דמות חביבה, נעימה ואפילו חברותית, הומצאה על ידי הטלוויזיה. אילרז שדה לא עשה משהו מיוחד, שונה מאשר עושים בני גילו, אוכל, שותה, צוחק, בוכה ומשתובב. אלא שמצלמות הטלוויזיה ובימאי תוכנית הראליטי "האח הגדול" עקבו אחר תנועותיו משך מספר חודשים. בסיום משימת חייו, יצא אותו אלירז מבית "האח הגדול", וראו איזה פלא, הוא הפך לאלילם של ילדות, נערות ואפילו אימהות לילדים. למה? במה הוא זכה? כלום. הוואקום היה המסר. שום דבר שנוגע בערכים, במורשת תרבותית מיוחדת, מסר חכם. כלום… אבל אליל.
…ממש באות זמן, אלירז פרץ, קצין בגולני, מביא לידי ביטוי את הערכים שקיבל בבית, על אהבה, תרומה ושירות איכותי למען העם והמדינה, על גבול עזה. אין כאן כוונה לסגוד לאופן שבו אלירז פרץ וחבריו מבצעים את חובתם או זכותם, בעיסוק בענייניים שברומם של החיים, אלא תיאור מצב ענייני ואובייקטיבי. אלירז פרץ זה ממשיך את דרכו של אחיו הגדול בשירות איכותי בגולני, אוריאל פרץ ז"ל שנפל שתיים עשרה שנה קודם בלבנון.
כמעט באותו זמן שני האלירזים פורצים לתודעה הציבורית ומביאים לידי שיא את השוני והאבסורד בו מתנהלים חיינו כאן. אלירז פרץ ז"ל נופל בהיתקלות בגבול עזה ואלירז שדה, שיבדל לחיים ארוכים וטובים, יוצא כאליל.
נשוב למה שהתחלנו. ומי קבע מי יהיה האליל והדמות לחיקוי? לא מערכת החינוך, לא ממשלת ישראל ושר החינוך. לא המורה דליה מבית ספר התיכון. ומי יהיה אייטם במהדורת החדשות של השעה שמונה? נכון, הטלוויזיה. כואב, אבל נכון. חומר למחשבה.
