הסיפור
בזמן מלחמת העולם הראשונה לפני כתשעים שנה, בירושלים עיר הקודש, בעת שלטון התורכים המר, היה רעב נורא, אמנם ניתן היה להשיג אוכל אצל הערבים, אבל לא היה כסף לקנות אותו. בביתו של מוהל יהודי נחמד והגון היה מטבע יקר ערך, נפוליון זהב!. במטבע זה אפשר היה לפרנס משפחה במשך שנה שלמה.
את הנפוליאון מצא מוהל אחד על הארץ כשהלך בדרך, והניח אותו בגאווה והתלהבות מעל הארון, כדי שאף אחד לא יגע. לשמחתו לא היה גבול, אך טרם הספיקו המוהל ובני ביתו ליהנות מן השלל, צדה עינו של בנם בן השבע את המטבע היפה והנוצץ המונח על הארון, כמובן שהילד לא ידע את ערכו של המטבע ולא הבחין בין מטבע זהב שכזה לסתם מטבעות נחושת צהובים, אבל הוא ידע דבר אחד, שאפשר לקנות בזה סוכריות.
הילד טיפס בזהירות והוריד את המטבע, וצעד אל עבר המכולת, קנה לו מה שרצה ושב למשחקיו, בינתיים חזר המוהל לביתו, הציץ על הארון וראה שהנפוליון נעלם. קרא לאשתו ושאלה היכן הנפוליאון, אבל גם היא לא ידעה. כשהגיע הילד ממשחקיו ברחוב, פנו ושאלו אותו: האם לקחת משהו מעל הארון? והילד השיב, כן לקחתי את הכסף והלכתי למכולת וקניתי בו ממתקים.
מיד רצה אמו המבוהלת החוצה אל עבר המכולת ופתחה בצעקות על החנווני (המוכר במכולת): "גנב! לקחת את הנפוליון שלי. לקחת נפוליון שלם ובמחירו נתת לילד שלי רק כמה סוכריות. אתה רשע מרושע, גנב שבגנבים, הרי זה נורא ואיום!" והחלה לבכות ולמרוט את שערות ראשה לעיני העוברים והשבים, החנווני היה נרעש ונרגש וקרא כנגדה: "מה את רוצה ממני?! הילד לא נתן לי אלא "חירעלע" (מטבע נחושת זול) לא נפוליון!", אמר וטען: ילד יכול לטעות, מה הוא יודע, אצלו גם חירעלע נראה נפוליון"!
בסופו של דבר הלך אבי הילד לבית דין, ושם תארו את כל מהלך העניין, ובמושב בית דין פסקו לפי הדין שבשלחן ערוך בנדון כזה לחייב את החנווני בשבועה! החנווני חזר על טענתו שקבל מהילד רק חירעלע ולא יותר, ואמר בתוקף: אני מוכן להישבע שאני אומר אמת! והנה, כשראה המוהל שהחנווני מוכן באמת להישבע, החליט לוותר, וכי מה הוא ייתן לו להישבע לשקר? והוא אכן ויתר על השבועה.
למרות שהמוהל ויתר על השבועה, יצא החנווני מבית הדין בראש חפוי, חייו וחיי בני ביתו נהפכו לגיהינום. כל אנשי העיר החרימו אותו אחרי ששמעו את הסיפור, וכך הדרדר מצבו הכספי, עד שהצטרך לסגור את החנות. בנוסף לכך, כל האנשים דיברו עליו, דנו אותו והפכו אותו לרמאי ושקרן. לאיש היה צער גדול מאוד עד שמרוב צער נשמתו פרחה והוא מת.
…רגע לפני שנגיע לסוף נעצור שנייה. נחשוב מה אנחנו עושים היום, שופטים אנשים על בסיס חדשות, כתבה ב-YNET, פוסט בפייסבוק או סתם משיחת רכילות עסיסית בחדר האוכל של העבודה. ראשית, יש לזכור כי בעלי אינטרסים, עיתונאים מחפשים כותרות וסתם אנשים משועממים עומדים מאחורי שמועות רבות, הפצת שמות ומסקנות מופרחות. ומה אנחנו עושים? שופטים את החשודים, כאילו היינו מלאכי שמיים או מינימום משה רבינו.
עצרו שניה – תחשבו רגע, כמה לשון הרע, כמה עוגמת נפש, כמה רוע ושנאה הפה שלנו מייצר. המכונה הכי משוכללת בעולם לא יכולה ליצור שמועות כל כך נבזות. לא מדובר כאן רק בפרשה כזו או אחרת, אלא בכל מחלוקת, בכל שמועה, בכל בדיה.
…הנה סוף הסיפור:
לאחר סיום המלחמה כשהאנגלים שלטו בארץ קיבל המוהל מכתב מיהודי אחד שכתב: באמצע המלחמה אני הייתי רעב, אשתי רעבה, הילדים שלי רעבו, הלכתי ברחוב וראיתי את הילד שלך הולך עם נפוליון זהב ביד, וחשבתי, אם ילד כזה מסתובב עם נפוליון בטח בביתו מצויים הרבה כאלה, ואנחנו הולכים למות ברעב. החלטתי שבמקרה כזה אפשר לעשות הלוואה להציל את חיינו, נגשתי לילד ואמרתי לו, מה יש בידך מיד הראה לי מה שיש בידו, התחלתי לשחק אתו, ובדרך זו לקחתי את הנפוליון מידו ובמהירות החלפתי אותו בחירעלע. הילד לא שם לב ולא הבחין שהחלפתי. ועכשיו שהמלחמה עברה, אני מחזיר לך את ההלוואה שלקחתי שלא בידיעתך, אבל זה היה באונס גמור מצדי, ואני מבקש סליחתך!
…החנווני המסכן, מסתבר היה חף מכל מפשע.
אחד המקובלים בדור האחרון סיפר את הסיפור בפני קהל ושאל אותו, מי אשם כאן במות החנווני? החנווני? המוהל? או אולי בכלל היהודי שהחליף את המטבע? אז זהו שלא, כל אנשי העיר אשמים! הסיפור הזה יכול להיגמר בצורה אחרת לגמרי אם הם לא היו לוקחים את המשפט לידיים וחורצים את דינו של אותו חנווני מסכן.
ולכן, בפעם הבאה שאתם מגלגלים סיפור, מסיקים מסקנות או סתם שולחים לינק רכילותי בוואטסאפ המשפחתי, תזכרו שאתם מתנהגים בדיוק כמו אותם אנשי עיר.
הבהרה וקרדיט
בשבוע שעבר פרסמנו תמונה של הרב רונן חזיזה שליט"א לאחר הופעת "אש הקודש" שהתקיימה בעיר, במוצ"ש באולמי "אירועים ברון". אז הנה עוד פרטים ששכחנו להוסיף: באולם נכחו 400 איש שנהנו מהרצאתו המרתקת של הרב יפתח סופר ואחריו כאמור, הרב חזיזה שהרטיט לבבות וגרם לכל הנוכחים לפתוח את השבוע באנרגיות חיוביות.
הערב הופק ואורגן ע"י דיקלה מיכאל בשיתוף מדרשת "אורות הלב" בראשות דניאל ואזנה ובסיוע יוני דהן מאירועים ברון שנידב את האולם לכבוד האירוע הנפלא. ישר כח!
