נכון, יש לנו בארץ בעיות שיכולות 'לפרנס' יבשת שלמה, לא מדינה קטנה כמו ישראל. אבל בכל זאת, גם כאשר אימת הגרעין האירני מרחפת מעל הראש, מחאת האוהלים ותאונות הדרכים עומדים לנגד עינינו, אי אפשר לשמוע את החדשות הרעות על המובטלים ולהמשיך הלאה. קשה להיחשף למציאות שגם החזקים בחברה, אלה שלמדו מחשבים, מנהל עסקים ועריכת דין הופכים בין לילה לשקופים. כאלה שמבלים מול מסך המחשב בשליחת קורות חיים לכתובות עלומות, ואלה אפילו לא מגיבות: קיבלנו, אתה מוזמן לראיון, כלום-כלום. לפעמים נדמה שמדובר בחור שחור לקורות חיים שכמה שלא תשלח, הוא לא יתמלא.
מדינת ישראל עומדת באחת התקופות המאתגרות והחשובות ביותר בבניית הסיפור הציוני-יהודי על אדמת הארץ הזאת.
נכון, את המשפט הזה אפשר היה לומר בכל נקודת זמן בהיסטוריה שלנו בשישים וארבע השנים מאז היינו למדינה, ובכל פעם זה היה נכון.
אבל, וכאן ה'אָבָל' הוא גדול. מעולם במהלך השנים הללו מדינת ישראל וממשלת ישראל לא עמדו מול כל כך הרבה נושאים בוערים כאשר האזרחים יודעים לא פחות מאשר רוב המנהיגים יודעים על כל נושא, כולל הנושאים הביטחוניים-צבאיים. מעולם המידע לא היה נגיש וחשוף לכל, גם לעיני המרים והשנואים שבאויבנו, כפי שהוא חשוף היום.
מתי עמד אזרח עם גביע קוטג' והצית את אש מהפכת יוקר המחייה?
מתי אישה אנונימית הצליחה להבעיר מדינה שלמה עם אוהל סיירים? אף פעם, עד לאותם ימי קיץ מופלאים בשנה שעברה. יש כמובן גם צדדים פחות מרנינים בסיפור הזה. הטרמפיסטים שקברו את רוב גופה ונשמתה של המחאה בגלל חוסר תום לב ורצון להסיר את ראשו הפוליטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו בכל מחיר. הפעם, המחיר היה כישלונה של המהפכה שבאה ממקום חיובי ותמימים. את המחיר משלמים אלה שבסך הכל רצו ורוצים לחיות במדינה שיוקר המחייה סביר, בית, זה לא רק חלום ולעבוד בכבוד זו לא מילה מגונה.
עצוב לי לראות את הפנים ולשמוע את הקולות של מי שאמורים לשאת את המשך קיומה של מדינת ישראל בדורות הבאים. כואב להיות חלק מאנשים חסרי אונים שאינם יכולים להושיט יד לעזרה ולעזור בפיתרון הבעיה. מתסכל אותי עוד יותר לדעת שאפשר וצריך לתת לאנשים הנפלאים האלה, הבנים, הבנות והשכנים שלנו לחיות עם תקווה ולהוסיף עוד לבנה יציבה בבניין המדינה, העם והארץ שלנו, ארץ ישראל.
למרות שאנחנו חזקים
עננה שחורה מזכירה לנו השכם והערב כי אנחנו יהודים ישראלים, וקיומנו במסגרת מדינית ככל העמים אינה ברורה ואינה נהירה לכלל עמי העולם.
בדרך כלל כאשר אני מתבטא בחברה על החשש שלי לקיומה של המדינה אחרי הלקח מהשואה, התגובות הן מתנשאות כמו: "מדינת ישראל חזקה. היא מעצמה וצה"ל חזק". וזה מה שגורם לי לדאוג יותר.
כמי שקרא היסטוריה של עמים ומעצמות מן העבר, ואינו מוצא אותם היום, אני תוהה ושואל, האם אלה אירועים חד-פעמיים? האם אין 'שידור חוזר' לתופעה, רק שהשחקנים התחלפו? התשובה שלי היא כן, כי לא יכול להיות אחרת. מה שקרה פעם אחת יקרה פעם שנייה ושלישית, אם לא נפיק את הלקח הנכון. יש עמים ומדינות שיש להם את הלוקסוס לטעות לפחות פעם אחת בהערכתם את אויביהם. לנו אין אפילו את הפריבילגיה הזאת. טעות אחת, והסיפור עלול להיגמר רע וכואב.
ולכן, אני מכריח את עצמי לדאוג גם ובעיקר כאשר שר הביטחון והרמטכ"ל משדרים מסרים ש'הכל בסדר. אנחנו בשליטה וצה"ל חזק'. זה לא בגלל שאני לא מאמין להם, זה בגלל שאני מאמין גם להם וגם לאויבנו. מי שאומר שהוא רוצה להשיג נשק גרעיני כדי להשמיד אותנו ועושה הכל כדי להשיג אותו, הוא אויב שמבחינתי גם מסוכן כי הוא דובר אמת, ושני אלה הם מתכון לפיצוץ במוקדם או במאוחר. ולכן אני דואג.
כיצד יסתיים הסבב הזה מול איראן? אי אפשר לדעת. כיצד הוא צריך להסתיים? אני מקווה שראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל יודעים בדיוק.
