נודה ראשית שיש לנו מיליון סיבות להיות מרוצים. יש לנו מדינה עצמאית משלנו 'יד ראשונה' (אומנם לא מ'הנילון', אבל במצב טוב). יש לנו צבא משלנו. יש לנו אוויר משלנו ואנו לא תלויים בחסדים של עמים אחרים. יש לנו המון דברים טובים ואפילו זוכה בפרס נובל לכימיה פרופ' דן שכטמן. יש לנו המון, אבל חסר לנו משהו. חסרה לנו הסליחה.
אנחנו לא יודעים לסלוח לעצמנו ונושאים את המטען על הכתפיים, הראש, הלב ועל הנשמה. למה? כי משהו 'נדפק' בנו, ואנחנו לא מצליחים לתקן אותו כבר שישים וארבע שנים.
בגלות, קודם כל סלחנו, כי לא הייתה לנו ברירה. היינו מיעוט נרדף ומושפל והבנו שללא סליחה עם השותפים לנו לגורל, דיננו נחרץ מול הגויים. בימי חיי שמעתי סיפורים מרגשים מבני הדור שחווה מהי גלות בארצות אסיה ואפריקה ובאירופה ה'נאורה'. שנאת המארחים בארצות נכר לבשה ופשטה צורה אבל תמיד הייתה מאוחדת ב…שנאתה ליהודים. המדד היחיד שפעל במערכת היחסים בין היהודים והגויים היה מדד הכדאיות. טוב לנוכרים? טוב ליהודים. רע לנוכרים? …שלא נדע, עלילות הדם והרדיפות והצער היו מנת חלקם של היהודים.
היום, כאשר חלק גדול מהעם היהודי נמצא בארץ ישראל, והפכנו להיות אדוני הארץ, אנחנו מרשים לעצמנו להתנהג כבעלי בית, במובן הרע של המילה. יותר יהירות, יותר חוסר איכפתיות, ומעל לכל, אגואיסטיות שלוחת רסן. חלקים מאיתנו אימצו את הדרך בה הולך הסוס. רטיות משני צידי העיניים. לא רואה ימין ושמאל, רק מה שמולו. מסתבר שמה שטוב לסוסים לא טוב לנו בני האדם. שאם כן, נראה מי מאיתנו מסוגל לצעוד כאשר אינו מביט לצדדים…
לפני שסולחים צריך לעצור מן המרוץ, המטורף לעיתים, לרדת מהכביש, לחנות בצד לצאת מ'המכונית' ולהרים את מכסה המנוע. להסיר את האבן שכיסתה את הלב ולהיות מוכנים לסלוח לכל מי שפגע בנו. מספר האנשים שנפגעים מאיתנו במהלך יום אחד יכול להכיל 'בית קברות' שלם. עיקר הפגיעות לא מכוונות והן מילוליות. מילה לא במקום, משפט שלא הובן כראוי, מסר שנקלט הפוך ממה שהתכוונת או סתם חוסר תשומת לב לאישה או לילד כאשר הגעת הביתה סחוט ורצוץ מעוד יום של חול.
החוכמה היא לסלוח עכשיו, לא בהקפה, לא בצ'ק דחוי ולא בכרטיס אשראי. סליחה שיש בה תועלת, זוהי הסליחה הנאמרת בישירות, בפשטות ובלי התניות.
סליחה ממני אליכם.
גמר חתימה טובה לכולם.
