בחול המועד. לפני מספר שנים. אגמון החולה. קיבלתי שיעור מצוין לחיים מהרב שלום פינצ'ובר (רב בית ספר עוזיאל). הוא בוודאי לא זוכר את המקרה כי בשבילו זו שגרה, אך הפגישה הקצרה שלי איתו, משהו כמו 4 דקות, נתנה לי המון חומר למחשבה. חומר שאני משנן מידי פעם כדי לזכור את הרשמים איתם יצאתי בסוף השיחה.
אז מה קרה שם? ביום חם במיוחד, יצאנו לסיור משפחתי באגמון החולה. היו שם הפעלות, דוכנים וכו'. החום די קיצוני, המרדף אחרי הילדים היה מתיש, התיק כבד, ובכלל רציתי מתישהו לשבת ולנוח, אך הילדים המתוקים ביקשו שאצטרף איתם לשלל הפעילויות. כשאני נוטף זיעה ומדמיין את המזגן בסלון, אני פוגש לפתע את הרב פינצ'ובר. הוא ניגש אליי ובחיבוק שאל לשלומי והתעניין בנימוס על הרגשתי. "וואו חם כאן בטירוף", פתחתי, והמשכתי ב"אם הייתי יודע הייתי נשאר בבית". הרב אמר, "נכון, אבל ברוך השם השמש עושה טוב לבני אדם, לצמחים ובריאות. אבל תראה איזה יופי כאן מסביב, כל עם ישראל מתקבץ בימים המיוחדים האלה. תראה איזה שמחה ואהבה יש כאן". האמת שלא ממש הבנתי מאיפה זה הגיע ואמרתי "תשמע אני מותש, התחנות האלה רק עושות כאב רגליים". והרב השיב "זו זכות גדולה וכיף להיות עם הילדים בחופש, סוף סוף יש לנו זמן איתם, מגיע להם, מגיע גם לנו". לסיום, שאלתי שאלה טכנית על בית הספר, והרב אמר "עזוב בית ספר, בוא נדבר קצת דברי תורה, יש עניין גדול ללמוד בחול המועד", והתחיל לדבר על עניין הימים, סוכות וכו'.
אחרי שנפרדנו לשלום הרגשתי עוד יותר זוועה מלפני השיחה. חשבתי לעצמי, תראה איך אתה רואה את המציאות, ואיך הוא רואה. הרי בוודאי שגם לו חם, וגם הוא מותש וכו', וכו', אך הוא מעדיף להתבונן ולהתייחס לדברים הטובים, להבדיל ממך.
הנושא כאן די ברור, אך מה המוסר השכל? במשפט קצר, אנחנו בוחרים איך להביט, על מה להביט ואיך להתייחס לכל דבר. הרי לכל סיטואציה יש כמה פנים, וכמה זוויות, ולכן השאלה מה החשיבות ואיך ההסתכלות שלנו על כל אובייקט שמסביב.
אתם מכירים את האנשים האלה שרואים הכל וורוד, הכל חיובי, הכל טוב? הם בודדים, ודי נדירים, אך הם באמת מרכיבים עדשות עם כח וצילינדר של אופטימיות ומצליחים לראות הכל וורוד. אולי זה מולד, אולי זה נרכש, אולי זה חינוך, מי יודע, אך מה שבטוח אפשר לחיות ככה.
השאלה היא. איך אנחנו כן מצליחים להדמות אליהם, או לפחות להתייחס לדברים בצורה טובה וחיובית יותר? לא בטוח שאני יודע לתת תשובות, אך עצה קטנה ואולי אף חכמה דווקא כן, תשלטו על התוכן שמסביבכם. זה ברור לכולם שאנחנו מייצרים לנו עולם שלם של תכנים, מציאותיים ווירטואליים, אנו בונים מעגל חברים, וברוב המקרים אנחנו מחליטים באיזה סביבה להיות, ולכן כל אחד יכול בעצמו לנתב את המקומות בהן הוא יקבל את הסביבה שלו.
כמה דוגמאות: קחו למשל את צרכני החדשות. אם תפתחו את מהדורות החדשות של הערוצים המסחריים, תגלו בוודאי עולם מחריד, רע, אכזר. שלטון שרק עושק את אזרחיו, ועוולות אין סוף. אם תבחרו בגופי מדיה אחרים, אמיתיים, ניטרליים, שלא באים להתיש את נפשו של האדם, אלה מעבירים לו אינפורמציה בצורה פשוטה ואובייקטיבית, כנראה שתסירו מעצמכם דאגות, לשון הרע, הטיות וכו'. עוד דוגמא ניתן לתת מגולשי הרשתות החברתיות (פייסבוק, וואטסאפ וכו') אם תבחרו להצטרף לקבוצות בהן רוב הזמן מעבירים ביקורת, מתלוננים ו"אבירי איכות השלטון" שכל היום מנסים לחשוף את מערומיהם של אחרים, כנראה שתוותרו על עניין וסקרנות, אך תרוויחו, שקט, רוגע ושלווה. לנפש ולמוח. וכך כמובן גם מעגל החברים, הסביבה וכו'. אך אם תמשיכו לשמוע תוכניות רדיו (כמו נתן זהבי למשל) או לקרוא מאמרי ביקורת ושנאה בעיתון, כנראה שתמשיכו לחיות בעולם אפור-שחור ולראות רע רוב הזמן, בעל כורחם, למרות שאתם החלטתם להיות שם. במקומות האלה החושך מסתיר את האור גדול שקיים, וכך אתם בוחרים לא להאיר את החיים, אלא לחיות בצל. נכון לפעמים נוח יותר להיות בצל, אך לא במקרה הזה.
אז לסיום ננסה להאיר קצת את המצב רוח שלנו בימי בין המצרים. הימים בהם מתאבלים על חורבן בית המקדש. נכנסנו לשלושה שבועות בהן אנחנו מורידים הילוך, מנמיכים את המוסיקה, ומנסים להבין יותר ויותר את האסון שאירע לפני שנים רבות, חורבן בתי המקדש. בכל זאת, אפשר לשאוב עידוד מסוים. אחרי כמעט אלפיים שנה, עם ישראל חזר לביתו, עיר ציון, עיר הקודש בידינו, אנחנו זוכים להתפלל בכותל המערבי. ובקרוב, ממש בקרוב יבנה בית המקדש. אמן.
