רבי יעקב אבוחצירא
הבן של: ר' מסעוד אבוחצירא
נולד: בשנת ה'תקס"ו (1805)
חי ב: בתאפילאלת במרוקו.
מקום קבורה: דמנהור, מצרים
רבי יעקב אבוחצירא המכונה אביר יעקב, נולד בשנת ה'תקס"ו, בעיר תפילאלת שבמזרח מרוקו, לאביו רבי מסעוד אביחצירא.
בצעירותו למד אצל אביו, בתחילה למדו אביו את כל התנ"ך עם טעמי המקרא, לאחר מכן למדו יחד את כל המשנה תלמוד וכן הלאה.
עוד בהיותו צעיר הוסמך לרבנות ובני הקהילה חיבבוהו מאד ומינו אותו לרב ודרשן.
כל השבוע, ממוצאי שבת לליל שבת היה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה הק' יום ולילה, לביתו היה מגיעה אך ורק בשבתות והקפיד ביותר בנתינת צדקה ובהכנסת אורחים.
על אף עיסוקו בתורת הקבלה היה הרב מתנגד ללימוד הקבלה ללא לימוד תורה, נ"ך, גמרא, הלכות ופוסקים.
אט אט נודע שמו כצדיק פועל ישועות, כצדיק גוזר והקב"ה מקיים, עשרות רבים הגיעו אליו לקבל ברכה ולהיוושע.
לאחר זמן מה רצה לעזוב את תפילאלת ולעלות לארץ ישראל, אך בני הקהילה שאהבוהו לא הניחו בידו בטוענם כי לא יוכל להפקיר את הקהילה ללא רב ומורה דרך, שש פעמים ניסה לעלות לארץ ובכל פעם מנעוהו בני הקהילה, בפעם השישית בשנת ה'תר"מ הצליח לשכנע את בני הקהילה שבנו רבי מסעוד יכול לשמש כרב במקומו ולא שעה יותר לתחינותיהם ועזב את מרוקו
לאחר מכן נסע דרך אלג'יריה משם נסע לתוניס, לוב ומצרים, ובט"ו טבת הגיעה לאלכסנדריה . בכ' טבת ה'תר"מ נפטר
במשנתו התורנית התייחס רבי יעקב בעיקר לקבלה, התמקד במיוחד בפירוש על מזמור קיט בתהלים (הפרק הארוך ביותר בתנ"ך) חיבר שני ספרים בהם יש דגש על מזמור זה: אלף בינה ומעגלי צדק.
על אף החשיבות הרבה שראה בלימוד קבלה התנגד ללימוד קבלה בלא לימוד תלמוד וכתב (בהקדמתו לספרו "אלף בינה") "ובלא התלמוד לא שייך שיגיע אדם לידיעת התורה". כמו כן המליץ על סדר הלימוד אותו למד.
לאחר פטירתו
רבי יעקב אבוחצירא השאיר אחריו ארבעה בנים ושתי בנות: רבי מסעוד, רבי אהרון, רבי אברהם ,רבי יצחק, ומרת פריחה אשת תורג'מאן והבת אסתר (ללה סטי) אשת רבי מכלוף אדהאון. בניו הידועים של רבי מסעוד הינם: רבי ישראל, הידוע בכינוי הבבא סאלי, רבי יצחק, הידוע בכינוי הבבא חאקי – רב העיר רמלה, ובנו הבכור רבי דוד אבוחצירא שהוצא להורג במרוקו. חלק גדול מבני משפחתו שהיו איתו בדרך לארץ חזרו עם פטירתו למרוקו, בעוד חלק אחר המשיך והגיע לארץ ישראל והתיישב בה. בנו רבי אברהם קבור בטבריה. ובנו רבי יצחק נודע בשל הפיוט שחיבר 'אעופה אשכונה'.
על שמו נקרא היישוב כוכב יעקב שבמועצה אזורית מטה בנימין.
רבינו משה בן מיימון – הרמב"ם
הבן של: רבי מיימון (היה דיין בקורדובה)
תאריך לידה: ד'תתצ"ה י"ד ניסן 1135
תאריך פטירה: 13 בדצמבר 1204, פוסטאט, מצרים
השכלה: אוניברסיטת אל-קרוויין
ילדים: אברהם בן הרמב"ם
חי ב: קורדובה, ספרד
רבי משה מכונן גם בראשי תיבות רמב"ם, היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול" (בגימטריה: רבנו משה). הוא הוכר כפילוסוף וכרופא גם בתרבות הערבית והאירופית.
בילדותו למד תורה מפי אביו ולאחר מכן למד אצל רבי יוסף אבן מיגאש שהיה תלמיד הרי"ף, באותה תקופה נחלקה ספרד לשתיים, בחצי האחד שלטו המוסלמים ובשני הנוצרים, המלחמה בין הנצרות לאיסלאם גרמה ליהודים צרות רבות ורבים מבני אחינו הוצרכו להמיר דתם למראית עין או לברוח, כך גם משפחתו של הרמב"ם, בהיותו בן שלש עשרה נכבשה העיירה קורדובה ע"י כת מוסלמים שגזרה על היהודים שמד או גירוש, ומשפחתו ברחה מקורדובה, עשר שנים הטלטלו בני המשפחה ברחבי ספרד, ללא מוצא או מנוחה, לבסוף הגיעו בני המשפחה לעיר פאס שבצפון אפריקה, שם למד רבנו תורה מפי הרב יהודה הכהן אבן שושן.
בעת שהות רבנו בפאס, קם יהודי קנאי בספרד והחל להורות ולפרסם לכל קהילות האנוסים כי עליהם למסור נפשם על קדוש ה', וכל המודה בדבריהם אפילו לבו רחוק ממחשבה, אין לו חלק באלו-הי ישראל.
רבנו כתב כנגד מכתב המפורסם בשם "אגרת השמד" בה הוא תומך באנוסים, להציל נפשם ממות או משמד, וודאי שכל מי שביכלתו לברוח, מה טוב, אך גם אם נצרך להיות אנוס, עדיין יש לו חלק ונחלה בעם ה' והביא ראיה מרבי מאיר בעל הנס וכו', אונס רחמנא פטריה ולא נקרא פושע.
לא עבר זמן רב וגם בעיר פאס שבמרוקו לא מצא משפחתם מנוח, הקנאות המוסלמית הלכה וגברה ומרוקו הפכה אף היא למקום סכנה, רבי יהודה רבו של הרמב"ם נהרג בה על קדוש ה'
משם עלה רבנו לארץ ישראל כפי שמתואר ב'ספר חרדים':
"וכן מצאתי בסוף שיטה אחת שהעתיק הנעלה ר' שמואל בר אברהם שקייל ז"ל בעכו מכתיבת יד הרב רבינו מאור הגולה (הרמב"ם): וליל אחת בשבת שלשה ימים לירח סיון, יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו וניצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל. ויום זה נדרתי שיהא ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים, אני וביתי עד סוף כל הדורות. ויום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשון, שנת כ"ו ליצירה, תתקכ"ו, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה , ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשון. ובא' בשבת, תשעה בחדש, יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה. ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי שבח לאל יתברך על הכל, ושני הימים האלו, שהם ו' ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה ואכילה ושתיה. אלקים יעזרני על כל, ויקים לי נדרי לה' אשלם אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה בחרבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה, אמן" (ספר חרדים מהדורה תרל"א עמ' 49).
לא ידוע למה לא נשאר רבנו לגור בארץ ישראל, אך כעבור זמן מה ירד רבנו והשתקע במצרים.
במצרים הקים ישיבה גדולה, שמו יצא לתהילה בכל הארץ, בנוסף היה הרמב"ם בקיא בחכמות רבות כגון אסטרונומיה, מתמטיקה ורפואה, עד כדי כך שמלך מצרים לקחו לרופא. המלך מצא כי חכמת הרמב"ם גוברת על כל חכמת חכמיו. את עיסוקו כרופא ואת הטרדה הגדולה שהיתה כרוכה בכך, מתאר הרמב"ם באיגרתו לרבי שמואל אבן תיבון שנתפרסמה בשו"ת פאר הדור סי' קמ"א.
החכם רבי יעקב אלפיומי פנה בשם הקהלות שבתימן אל הרמב"ם ובקש ממנו עזרה וחיזוק ואכן הרמב"ם שלח לקהילות תימן מכתב הידוע כ"איגרת תימן" או "פתח תקוה", מתוך סיכן עצמי רב שלח רבנו מכתב זה, בכל אופן שלח להם את איגרתו, לחזקם ולהעמיד רגלם לבל תמעד.
על מצבתו חרטו את שבחו: 'פה טמון רבינו משה בן מיימון מבחר האנושי, פתגם חכמי דורו עליו ממשה עד משה לא קם כמשה'.
רבנו הרמב"ם נפטר במצרים בכ' טבת ד'תתקס"ה. אין חולק שהרמב"ם קבור בטבריה על אף שנפטר במצרים ויתכן שאף בתחילה נקבר שם, על זאת כבר העיד האר"י הקדוש ברוח קדשו ע"י תלמידו ר"ח ויטאל. ר' שמואל ב"ר שמשון שביקר בטבריה חמש שנים לאחר פטירת הרמב"ם, לא מזכירו בטבריה, ואולי רק לאחר תקופה זו הועבר לטבריה ממצרים וכפי שמעיד ר' יוסף סמברי איש מצרים "וקברו אותו בבית המדרש שלו… במצרים, ומשם הוליכו אותו לא"י וקברוהו בטבריה". מיקום הקבר הוא כנ"ל באותם 'חצרות' שבבית הקברות העתיק של טבריה כפי שהעידו עולי הרגל.
למה מי מת?
השבוע קראתי מאמר של אריה אקרמן, איש עסקים ויועץ עסקי מקריית שמונה, שנכתב בעקבות המעבר של מסעדת "קפה קפה" לפיקוח כשרות (מהדרין), ובעקבות קולות ברשת שהתלוננו כי העיר "מתה". למען המעטים שלא קראו בעיר, הבאנו את הדברים כלשונם).
"גם את בית הקפה האחרון שהיה פתוח כאן סגרו? העיר הזו מתה!"
תגובה, אחת מני רבות, (אל תתפסו אותי על חודה של מילה) לפוסט ה"מעכשיו אנחנו כשרים" של קפה-קפה קריית שמונה (שהצטרף ל אנשהוא פאב Anshoo Pub שהכשיר עצמו לדעת לפני שבועים).
האמת, שמי שמקבל "חיות" ממקורות חיצוניים, יציאה לדיסקוטק, מסיבה, הופעה, באמת קריית שמונה נראית "מתה" בערב שבת, צריך עניים פקוחות לרווחה, דעת, כדי להבחין,
שהעיר הזו, חיה, כמו שתל אביב הייתה מתה לחיות.
צריך לשים לב לנהר הגברים שיוצא מבתי הכנסיות, לעבר משפחתם, ולא למשמרת לילה.
נכנסים לבתיהם, מלאי החיים, יושבים סביב שולחן השבת שעתיים, שלוש, שירים, סיפורים, מה היה השבוע, כולם יפים, חגיגיים, חיים.
כי פה בקריית שמונה, החיים הם בתוך הבית פנימה,
וסטודנט עובר אורח, שנכנס לעירנו בערב שבת, יראה שממה, רחובות ריקים וזאת, כי הוא אינו רואה את שמתרחש מאחורי הדלתות, בתים מלאי חיים.
גם למשפחות שאינן שומרות שבת, ככה אנחנו מבלים,
והאמת, שעשיתי כמעט הכל בחיים האלו, באמת הכל,
אבל אחרי הפעם הראשונה, הבנתי ש"כזה אני רוצה"
אז אפשר להמשיך לעשות הכל, זה בסדר, אבל לחשוב שהעיר שלנו "מתה"?!
