הרב שלום לוי זצ"ל התמנה לרב העיר בשנת 1995 והיה אהוב בקרב כלל תושבי העיר והאזור. במשך 27 שנה כיהן בתפקידו לצד הרב צפניה דרורי והיה מקובל על כולם. הוא הותיר אחריו את רעייתו שתחי' ושמונה ילדים.
הרב גדל במצפה רמון, למד בכפר מימון אצל הרב יעקב אריאל, ולאחר מכן אצל הרב אבינר בישיבת עטרת הכהנים. לפני שעבר לקריית שמונה גר במצפה יריחו.
עיריית קריית שמונה פרסמה על יום אבל עירוני בקריית שמונה ודגלי העיר הורדו לחצי התורן. בפוסט שפרסמה העירייה בפייסבוק נכתב: "נזכור לעולם את הרב שלום לוי כאיש של שלום, כרב שפעל לקירוב לבבות והפיץ אהבת חינם בכל יום מחדש!". מאות תגובות ברשת של תושבים כואבים העידו על אהבת הציבור אליו והחסרון הצפוי.
הרב הראשי, הרב יצחק יוסף אמר: "שמעתי בצער רב על הסתלקותו לבית עולמים של ידידנו הרב הגאון הרב שלום לוי זצ"ל רבה הראשי של העיר קריית שמונה. הרב לוי עמד על משמר הרבנות והכשרות בעיר קריית שמונה, ואף מל את ילדי ישראל עשרות בשנים, פרסם מאמרים ותשובות הלכתיות עמד והרביץ תורה ויראה לתלמידיו ולתושבי העיר וקירב את ישראל לאביהם שבשמים. עולם הרבנות יחסר את אחד הרבנים החשובים בו".
אישיות
הרב שלום לוי זצ"ל שהיה המרא דאתרא, היה אחד האנשים הצנועים, הצדיקים והמוארים שפגשתי בחיי. אפשר לכתוב (ואולי עוד יכתב) ספר שלם על דמותו של הרב, אך כאן נביא מקצת הדברים, כאלה שראיתי ופגשתי בעצמי.
כשהתחלתי להתקרב לרב, הבנתי שלא מדובר רק ברב גדול, אלא אדם משכמו ומעלה. למרות היותו רב עיר, היה מדבר עם כולם בגובה העיניים. כך למשל, כשהגעתי להתפלל לראשונה בבית הכנסת "מערת עדולם", ניגשתי בסוף התפילה ללחוץ לו יד, אך הוא הסתכל עליי בתמיהה, ואמר לי "מה יד? בוא תן חיבוק". חשבתי שאני אדם מיוחד, או שהוא מרגיש צורך לקרב אותי בפעם הראשונה, אך מסתבר שכל מי שבא אחרי קיבל חיבוק, נשיקה, וכמה מילים אישיות מרגשות. "מה שלום אבא? איך בעבודה? כיף לראות אותך", תמיד היו לו שאלות ומשפטים שנתנו הרגשה חמימה.
הרב תמיד חיפש את השלום והתרחק מהמחלוקת. בדרשותיו היה ניכר שכל מהותו היא השכנת שלום ושמירת הכבוד לחברים. בנוסף, הייתה לו אג'נדה מאוד חזקה שנבעה מיראת שמיים חיזוק המושג "מרא דאתרא". הרב הבין שבעיקר במקומות כמו קריית שמונה (פריפרייה), יש צורך ברב עיר חזק, שיכול לפסוק הלכות לציבור, כי אחרת אבדנו.
הרב והמדור "חזק וברוך"
בשנים הראשונות בהן כתבתי את המדור, הייתי בקשה תמידי עם הרב בנושאים רבים ביהדות. הייתי מגיע ללשכתו במועצה דתית וממש חשתי את צערו בנושאים מסוימים שביקש שאכתוב עליהם כמו למשל – משחקי כדורגל בשבת. בנוסף, הוא האיר את עיניי בנקודות חשובות וביקש להביא לידיעת הציבור נושאים כמו "פרוזבול" בשנת שמיטה, שנת היובל, כשרות של אלכוהול תוצרת חוץ ועוד ועוד. כך למעשה נכתבו לא מעט מדורים בהכוונתו. בנוסף, הרב היה עונה על שו"תים ואף ביקש לפרסם את השו"ת המוכר שלו "ירכתי צפון" במדור ובאתר "למען שמו-נה באהבה". "אני כותב את השו"תים קודם כל בשבילי. זה עוזר לי לרענן את ההלכות בעצמי", סיפר לי הרב. "כרב עיר אני עסוק בהמון דברים, כך שזמן הלימוד האישי שלי אינו כמו תלמיד ישיבה, לכן אני עוסק בכתיבת שו"תים, זה גם ללמוד וגם ללמד".
לא פעם התייעצתי עם הרב לגבי תוכן המדור. תמיד שהיו לי חששות, הרב, בראייתו המיוחדת, דאג להפיג לי אותן ולהרים את המוטיבציה "תחשוב על זה שמעון, אני בתור רב עיר, לכמה אני אנשים אני מגיע בשבוע? פה שיעור, שם שלום בית, פה שיחה. למאה? מאה חמישים? תחשוב שהמדור הזה מגיע כל שבוע לאלפי משפחות. אתה שם להם את העיתון על השולחן ואומר להם – מוזמנים לקרוא וללמוד יהדות. הלוואי ולי הייתה הזדמנות כזאת", אמר לי, ובזכות המשפט הזה, כבר מעל 17 שנים שהמדור הזה קיים, הוא מתדלק אותי במוטיבציה מידי שבוע.
מהפכת הכשרות
בתחילת שנות ה-2000 נעשתה באזור מהפכה של ממש. הרב שלום זצ"ל, שראה את מצב הכשרות בקיבוצים מסביב לקריית שמונה בשפל המדרגה, עשה מעשה אמיץ ובהדברות וכתפיים רחבות במיוחד, הכשיר רבים מהם, כולל מסעדות שבסוף התהליך תלו את תעודת הכשרות על קירות המסעדה שרק לפני כמה ימים לפני מכרו שם מכל הבא ליד. כמו כן על דלתות חדר האוכל הותקנו מזוזות. בכיור הוצבה נטלה לנטילת ידיים, ומשגיח כשרות מסתובב במטבח. "איש מהקיבוץ לא הרים גבה. לא שינינו דבר מאורחות חיינו. לא לבשנו ציציות ולא התחלנו להתפלל. הכשרנו את חדר האוכל ממניעים כלכליים לרווחת החברים", אמר עמירם אפרתי, מזכיר קיבוץ דן דאז, אך זה הוביל באופן טבעי, 20 שנים אח"כ להפתח לעוד ועוד מודעות ביהדות, והיום כמעט בכל קיבוץ יש גרעין כזה או אחר שמתחבר ליהדות ממקום שלו, כולל בקיבוץ דן.
כששאלתי אותו בעבר, האם הוא מוכן לאכול בעצמו במסעדות הללו, ענה "שמעון, בוא ניסע עכשיו ונאכל ביחד. לא אתן חתימת כשרות, אלא אם אני אוכל שם".
יהי זכרו ברוך
