…אבל השאירו מילה אחת, קטנה שהופכת כל דבר לגדול, למוצלח לאלופים. אהבה, זאת המילה הכי שייכת לאיתוראן קריית שמונה, לבעלים איזי שרצקי, למאמן רן בן שמעון, לשחקנים ולאוהדים. כן, ובאופן לא מפתיע לתושבי העיר הנפלאה והמיוחדת שלנו, קריית שמונה.
במקום שאין אהבה לא צומח דבר, האהבה היא הכרכרה שהובילה את הקבוצה אל עבר כתר אלופת ישראל בכדורגל. ולא כמו באגדות, השמחה האמיתית פרצה אחרי חצות.
כאשר מסתכלים לאחור, כל אחד ממרומי גילו וחוויותיו, אי אפשר שלא להשתומם ולומר 'איך, לעזאזל, עם כל הצרות ועם כל הקשיים שעברו על העיר שלנו, הצליחו שחקני קבוצת הכדורגל לחלוף בזקיפות קומה על פניהם של 'כוכבים' גדולים בקבוצות ליגת העל? כיצד הקבוצה ניתרה ממשימה למשימה מניצחון לניצחון, נגד כל הפרשנים והתקשורת הלא מפרגנת?
תשובה אחת במילה אחת, אהבה.
לא, איני מתעלם ממה שקרה בין הבעלים של הקבוצה איזי שרצקי ובין המאמן רן בן שמעון. גם הסכסוך הזה הוא תוצאה של האהבה האמיתית והכנה ששררה בין השניים, אהבה של 'אב' ל'בנו'. מה קרה כאן? הריב הוא לא על גרוש המאמן, חלילה. האש פרצה על כך שהבעלים שרצקי ואוהדי הקבוצה לא רוצים שרן ילך. מוזר? אבל זאת האמת. מי שנלחם שלא תעזוב עושה זאת מאהבה לא משנאה.
האליפות לא הייתה באה ללא שהיו מתקיימים מספר תנאים.
הראשון: איזי שרצקי. איש מיוחד, בכל המובנים. שילוב נדיר של לב טוב ואיש עסקים פיקח וערני שראה מתל אביב מה קורה בקריית שמונה את מה שלא ראו אלה שישבו בעיר. האיש יצא למסע ארוך בצעד קטן. הבטיח מעט וקיים המון. עמד בלוח הזמנים שהציב לעצמו, בין היתר בראיון שנתן כאן בעיתון "חדשות הגליל" לפני כשש שנים.
איזי סולד מפוליטיקה, בעיקר מהבטחות הסרק שהם מפזרים.
"מילה של איזי זו מילה", יכולה להיכנס למילון אבן שושן תחת ההגדרה "הבטיח וקיים".
איזי שרצקי הוא איש השנה שלי לו חבים רבים בעיר רגעים מתוקים של שמחה, ולא רק מהכדורגל.
השני: רן בן שמעון. "מסטר שף" של ליגת העל. האיש שידע במגע הקסם שלו לחבר את רגליהם, ראשיהם ובעיקר את ליבם של השחקנים לקבוצה. מכונת המשחק שעלתה על כר הדשא כל משחק מחדש פעלה בהרמוניה כפי שפועל גוף אחד אשר לו ראש אחד וזוג רגליים. שחקני הקבוצה למדו לכבד, להעריץ ולהיות חבריו של המאמן, כל דבר בזמנו. התכונה "אגו", הקוטלת מספר אחד של הצלחות, הודבר ונוטרל על ההתחלה, ומכאן נהנו השחקנים מבריאות נפשית שהתמורה לה הייתה אליפות.
מהרגע שבן שמעון החליט ללכת, צריך להודות לו על כל מה שעשה ולומר לו "לך לדרכך אחינו, ותצליח".
התנאי השלישי: סגל השחקנים. בגלל שברור שללא השחקנים לא הייתה אליפות ולא הייתה קבוצה, הם במקום השלישי בספירה, אבל ראשונים על המגרש. מהצפייה במשחקים עולה תמונה שאינה אופיינית למשחקי כדורגל שהשאיפה לניצחון היא נשמת אפו של המשחק. בלי הרצון לנצח, אין משחק כדורגל טוב.
לִצפות באחד עשר שחקנים מוכשרים, כל אחד בתפקידו, השועטים אל עבר שער הקבוצה היריבה ובדרך מוותרים ומפרגנים לחבריהם, זה לא נורמאלי אצלנו. שחקני איתוראן קריית שמונה ויתרו על האגו העצמי כדי לזכות בכבוד קבוצתי.
סוד הקסם של השחקנים התבטא בקשר המיוחד שהיה להם עם האוהדים והתושבים. לא מורמים מעם, אלא חלק ממנו. הם התחככו איתם בשכונה, באירועים, בהרצאות לתלמידים ובעזרה לקהילה. על המגרש הם היו כוכבים ובחוץ חברים בגובה העיניים.
שחקנים יקרים, אתם אלה שמילאתם אחר הציפיות של הבעלים, המאמן ושל אלפי האוהדים. אתם אלופים.
אחרונים חביבים: האוהדים. מי שמחליט אם בסופו של דבר תהיה קבוצה, בעלים ומאמן, הם האוהדים. ההשקעה, הכישרון והשאיפה לנצח במשחקים אינם שווים אם האוהדים לא ימלאו את היציעים. אתם האוהדים מילאתם (לא תמיד) את היציעים ובעיקר את הלב. אתם אוהדים מיוחדים, וכנראה גם יחידים במגרשי הכדורגל בארץ שבאים ליהנות מהמשחק ולא כחלק מטיפול 'פסיכיאטרי' קולקטיבי. תענוג להביט בפנים ובעיניים שלכם כאשר מצלמות הרחף של הטלוויזיה חולפות על היציעים. לחשוב שיכולתם להיות אוהדים דוגמת אוהדי … או אוהדי…, מעבירה צמרמורת ומורידה את החשק להגיע למגרש.
אתם האוהדים הכי אנונימיים אבל הכי מוכרים, אתם הפנים היפות, לא רק של איתוראן קריית שמונה, אלא של כל מה שנקרא 'משפחת הכדורגל הישראלית'.
אתם, האוהדים של איתוראן קריית שמונה, הופכים את חווית הכדורגל לתענוג מיוחד, לתענוג של אלופים. כל הכבוד.
