מצמרר לחשוב שההיסטוריה כן חוזרת על עצמה ויש קווי דמיון בין מה שקרה רק לפני 70 שנה באירופה בדרך שהובילה שישה מיליון יהודים, למה שקורה בשנים האחרונות בעניין הגרעין האיראני. נשיא איראן רואה את מהות קיומו בהשגת פצצת אטום והשמדת ה'ישות הציונית', כהגדרתו. העולם צופה במחזה הזה באופן ההזוי והבלתי מתקבל על הדעת השליט האיראני אומר ועושה ומנהיגי העולם החופשי ובראשם הנשיא האמריקאי ברק אובמה מתנהג כדחליל.
אילו לא היינו לומדים פרקים נבחרים בהיסטוריה, יתכן ובמשפטו של שר ההיסטוריה היינו מקבלים הקלה בעונש על אי ידיעה. אבל מה נאמר כאשר הכל ידוע ופרוס לעיני כל? מה נאמר שבעידן בו אנו חיים גוגל מזמן לנו פרטים ותצלומים של כל מה שנמצא על הכדור? מה נאמר, אה? שלא ידענו? ידענו יותר מידי, יותר משידעו אחינו בדרכם למשרפות באושוויץ, בירקנאו ויתר מחנות ההשמדה שעל אדמת אירופה ה'נאורה' דאז. נגיד שהיינו חלשים וחסרי בית? יש לנו מדינה עצמאית וריבונית ואת צבא הגנה לישראל. בקיצור, אין מה לומר, יש מה לעשות.
בואו נניח לרגע שכל אלה המתנגדים לפעולה צבאית צודקים היום. בואו נאמר שכל הניסיונות הדיפלומאטיים כשלו ואחמדיניג'אד אוחז בידו את הפצצה המיוחלת. מה מציעים המתנגדים לעשות כאשר זאת תמונת המצב? מה? הינה, לא פעלנו, והקמפיין של המתנגדים מנע פעולה כלשהי כדי לעצור בעד העריץ האיראני מלהשיג את הפצצה. מה עושים עכשיו? נכון, עכשיו, זאת אומרת אחר-כך, כאשר לאחמדיניג'ד תהיה פצצה נהיה חייבים לפעול, אם להתגונן ולחכות שהפצצה תיפול על ראשינו או, כמו שתמיד קורה לנו, לפעול בדרך צבאית במה שנקרא "מלחמת אין ברירה".
אם זאת תמונת המצב שבה נתנו למתנגדים את כל מבוקשם, אז לא כדאי להיות היום חכמים כדי שנוכל להיות קיימים מחר? האם לא כדאי לפעול היום (כן בדרך צבאית) ולעצור את הקומקום השורק לפני שיהפוך לרכבת שועטת שאין אפשרות לעצור אותה?
ולכן, מה שווה הניסיון ההיסטורי שעם ישראל צבר משך אלפי שנות קיומו, אם ראשיו לא מסוגלים להסיק מסקנה כה פשוטה וכה מתבקשת שעדיף לא להיות נחמדים בעיני העולם היום, ולשמור על האופציה שנוכל להמשיך ולנשום אוויר נקי מחר?
"פרי הגליל" או ערוץ 10?
השבוע זכינו להיות עדים למערכה מאוד מיוחדת בתיאטרון האבסורד הישראלי, והצבוע במידה לא קטנה.
חמישים מעובדי מפעל פרי הגליל, המשתכרים שכר מינימום, קיבלו מכתבי פיטורים ונראו שבורים ומרוסקים מתמיד. הסיבה, לטענת בעלי המפעל, מדינת ישראל לא עמדה בהתחייבותה להעניק כספים למפעל, ובעליו החליטו שאינם פילנתרופים וצמצמו את מספרם של העובדים. צמיגים בוערים וחסימת כביש 90, היו התגובה הבאה, והיא אכן לא אחרה לבוא.
…באותו יום ממש, הודיע יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת חה"כ כרמל שמא-הכהן, למנהלי ערוץ 10 שהוועידה שבראשה הוא עומד החליטה שלא לקבל את בקשת מנהלי הערוץ לדחות את תשלום חובם למדינה בפעם השלישית (פירעון החוב נדחה בעבר פעמיים). מה שהלך מאותו רגע ולאורך כל שעות היום, הייתה מתקפה 'מלומדת' ו'מנומקת' של פוליטיקאים קטנים ו'עיתונאים' אובייקטיוויים החרדים לחופש הביטוי וחופש התחרות, תוקפים גלים-גלים את חברי הוועדה ה'חשוכים' והנבערים שאינם מבינים כיצד הם מנצלים את סמכותם שחברי כנסת בצורה לא נכונה, ודוחים את בקשת ערוץ 10 לדחות את פירעון החוב של הערוץ למדינת ישראל, קרי, לך ולי.
אם אפשר היה לפצל את מסך הטלוויזיה ולהראות את התמונות משני המוקדים, מחד את הפועלים המפוטרים במפעל פרי הגליל בחצור ואת מנהלי ערוץ 10 תוקפים את חברי הכנסת בוועדת הכלכלה, היינו מבינים את גודל האבסורד וחוסר הצדק הזועק לשמיים.
ערוץ 10 הוא ערוץ טלוויזיה מסחרי שמנהליו הכינו את התקציב לפי סעיף ההוצאות. סגרו משכורת עתק, ביחס למה שמקובל אצל 'סתם' עיתונאים מהשורה, ואת חשבון ההוצאות הם מגישים לקופה הציבורית. הם אומרים, פחות או יותר, את הדברים הבאים: "אנחנו משלמים לעובדים שלנו X, ההכנסות שלנוY, את ההפרש תשלם לנו קופת המדינה".
חברים יקרים, עסק מנהלים לפי ההכנסות, ואם ההוצאות מכל המקורות גם יחד עולות על ההכנסות, אזי חובתכם להתאים את ההוצאות להכנסות, ולא להיפך. קשה לפוליטיקאים לעמוד מול ערוץ טלוויזיה חשוב כמו ערוץ ולא לתמוך בדרישה שלהם לדחות (בפעם השלישית) את חובם (כ-300 מיליון שקלים) לקופת המדינה, בעיקר כאשר אתה יודע שאת הבעיה לא יצר ידידי הטוב רובי המרשלג כתב הערוץ החרוץ בצפון. ממש לא הוא הבעיה.
לסיכום. אם עומדות בפני מקבלי ההחלטות בכנסת ההחלטה להעביר מענקים כספיים לטובת המשך עבודתם של הפועלים במפעל 'פרי הגליל' או להיענות לבקשת דחיית פירעון החוב של ערוץ 10 למדינה, אני תומך באפשרות הראשונה. לפחות, הפועלים במפעל 'פרי הגליל' עובדים קשה על כל שקל.
