ממשרד יחסי הציבור ומגברת שיינקמן שעמדה מאחורי הקמפיין. הידיעה שמי שמנהל היום את המדינה הם קומץ יח"צנים ואסטרטגים המסתייעים בחבורה של עיתונאים מתמסרים, מעוררת חלחלה למי שהחופש לחשוב ולהחליט חשובים לו. לחשוב, שיש מעין "מועצת זקני ציון" שעבור חופן שקלים/דולרים/יורויים או כל מטבע עובר לסוחר הם מוכנים לעשות הכל, מפחידה ומקוממת.איני טוען שאנשים וקבוצות לא צריכים להסתייע באנשי מקצוע כדי להעביר ולהעצים את המסר שלהם. אדרבא, צריך גם צריך. אבל מה שקרה בקמפיין האחרון חצה את כל הגבולות להם היינו רגילים ועל פיהם התנהלנו עד לאחרונה.
היום מסתבר, שלא היה מדובר במסע תמים וטהור של שירות מקצועי למשפחת שליט הנפלאה (באמת) במסע לשחרור בנם. הגברת הנכבדה ניצלה את המנדט שניתן לה בציניות יתרה וירדה נמוך-נמוך אל עבר הנימים והרגשות הכי עדינים והכי מוגנים שיש לנו בחברה היהודית בישראל. לא אטעה אם אומר שהפעם היה מדובר בשדרוג מה שמכונה "פרופגנדה" נטו, שטיפת מוח, שקהל היעד שנפל שדוד ברשתה היו מיטב הנוער והאנשים הטובים.
יש לקוות עכשיו שנהיה ביקורתיים יותר במה שמאכילים אותנו, וכדי להיות בטוח שלא נהיה נתונים רק לרצונם הטוב של האסטרטגים ומשרדי הפרסום, הייתי מגבה את התקווה בחוק של הכנסת שיחייב לחשוף ולפרסם ברבים את כל האמצעים, כח האדם, הכספים והתורמים שיעמדו לרשות אותם משרדי יחסי ציבור. לפחות, לא נוכל לומר "לא ידענו".
"העם דורש צדק חברתי", האומנם?
"המאבק החברתי חוזר לרחובות", כך החליטה דפני ליף, ובבוטות דבריה מתגנב בליבי החשד שהיא בסך הכל מריונטה-בובה ומי שמושך בחוטים אלה שוב, איך לו …אנשי יחסי ציבור ואסטרטגים שכוונתם שונה מזו שהציגה ליף בתחילת המאבק.
השבוע, הנהגת המאבק התפצלה סופית כאשר אחד מהמנהיגים הבולטים, איציק שמולי, החרים את מסיבת העיתונאים הוולגרית בה ניסתה ליף לחזור לתודעה על גבו וכבודו של ראש הממשלה. גלעד שליט ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, מועמר קאדפי, אלל'ה ירחמו, גנבו לה שעות מסך יקרות.
נדמה, שהקו שמובילה ליף מעט פאסה. ליף תקעוה עדיין במחוזות התום ורומנטיקה של ימי הקיץ החמים של תחילת המאבק.
מנגד, שמולי מדבר בשפה מובנת ותכליתית יותר. "כבשנו את היעד הראשון בהסתערות מעוררת כבוד של ציבור ענק. עכשיו, צריך לעצור ולחשוב כיצד אנחנו מסתערים הלאה ליעדים הבאים ועם איזה נשק", הוא אומר, פחות או יותר.
האסטרטגיה והטקטיקה של ליף והקרונות שמאחוריה, שקופים. אומרים "לא!", לכל מה שתציע הממשלה, וכך יהיה אפשר למשוך את ה'מאבק' עד היעד הנכסף, הבחירות לכנסת.
דוגמא בולטת לתקיעותה של ליף היא העובדה שמי שהתחיל במאבק הקוטג', איציק אלרוב, הסתער השבוע על היעד המבוצר במדינה, חברת החשמל, ובצדק, בתביעה לא לייקר את מחיר החשמל. וליף? ממשיכה להשתעשע ב"העם רוצה צדק חברתי".
שמולי מסתער על חברי הכנסת במטרה להניע אותם לעבוד בשביל האזרחים בחקיקת חוקים ובקבלת החלטות לטובתו של הציבו. וליף ממשיכה ב"העם ר…".
ממש לפני הורדת הגיליון נודע שהקרע בין ליף ושמולי עמוק, ובשל כך אנשיה של ליף לא יאפשרו לשמולי לנאום בעצרת מחר. מריח אנרכיסטי, לא?
חייבים להמשיך במאבק החברתי ולסמן יעדים הראויים לטיפול שורש. חייבים לעמוד מול הכנסת והממשלה בדרישות על יוקר המחיה ושינוי השיטה. ואת החשבון (הנוקב) להגיש במועד הפירעון שיחול בבחירות לכנסת.
